יום אחד, אדם מצא גורילה קטנה ופצועה באמצע היער. היא שכבה על הדשא הלח, בקושי נושמת, עם פצע עמוק לרוחב רגלה. הוא לא יכול היה להתעלם ממנה: הוא עטף אותה בזהירות במעילו ולקח אותה הביתה.
במשך שבועות, הוא טיפל בה במסירות. הוא החליף את התחבושות שלה, האכיל אותה בבקבוק, שמר עליה חמה ליד האש, ודיבר אליה ברכות, כאילו הייתה בתו שלו.
הגורילה, שבתחילה רעדה מפחד, החלה לבטוח בו. תוך מספר חודשים, היא גדלה לחיה חזקה עם מבט עמוק ועדין באופן מפתיע. נוצר ביניהם קשר בלתי ניתן לשבירה.
אבל החוק היה ברור: החזקת חיה פראית כחיית מחמד אסורה. יום אחד, שכנים ראו את דמותה העצומה של הגורילה מבעד לחלון שלהם והזעיקו את הרשויות.
למחרת, הגיעו פקחי פיקוחי בעלי חיים. האיש התחנן בדמעות שלא יילקח ממנו, והבטיח להם שהיא לעולם לא תפגע באף אחד. אבל ההחלטה כבר התקבלה.
הגורילה הועברה למיקומו, והאיש נותר לבדו בביתו הריק. במשך ימים הוא ישב מול הכלוב הריק, מלטף חבל ישן בו נהגה לשחק, דמעות זולגות על פניו.
שנים חלפו. הגורילה נלקחה לגן חיות, שם הסתגלה במהירות. המטפלים נדהמו מהאינטליגנציה והרוגע שלה: היא מעולם לא הפגינה תוקפנות, רק סקרנות עמוקה כלפי אנשים, כאילו חיפשה מישהו.
בינתיים, האיש אובחן כחולה בסרטן המוח. הרופאים נתנו לו רק כמה שבועות לחיות. הוא בקושי יכל לדבר או ללכת, אבל מחשבה אחת החזיקה אותו בחיים: הוא רצה לראות את חברו בפעם האחרונה.
הסיפור נגע בכל הקהילה, וגן החיות הסכים להיענות למשאלתו האחרונה.
ביום איחודם, הקשיש הובא על אלונקה, עטוף בשמיכה. הוא בקושי נשם, אבל חיוך קלוש ניגש לשפתיו. מטפלי גן החיות פתחו את דלת המתחם וקירב אותו בזהירות. הגורילה ישבה אליו כשגבה, רגועה.
לשמע שיעול קלוש, היא סובבה את ראשה. היא עמדה ללא תנועה, צופה בו במשך כמה שניות, כאילו לא יכלה להאמין למראה עיניה. אחר כך החלה ללכת לאט לעברו, צעד אחר צעד, בעוד כולם עוצרים את נשימתם.
המטפלים היו מוכנים לכל תגובה: שנים רבות חלפו, ואף אחד לא ידע אם בעל החיים יזכור אותו.
ואז קרה הבלתי נתפס. הגורילה כרעה ברך ליד האלונקה, הריחה את ידו, פלטה צליל עמוק ומהדהד… וחיבקה אותו.
היא החזיקה אותו בעדינות, בלי ללחוץ, כאילו חוששת לפגוע בו. עיניה התמלאו אור, נשימתה הואצה, וצליל רך, כמעט כמו צעקה, נמלט מגרונה.
האיש הרים את ידו וליטף את ראשה. הוא חייך חיוך חלש.
אף אחד לא הצליח לעצור את דמעותיו. הגורילה נשארה לצידו, מתנדנדת בעדינות, משמיעה קולות נמוכים, כאילו מדברת אליו בשפתו.
דקות לאחר מכן, הזקן עצם את עיניו ונשימתו נעצרה.
הגורילה לא זזה. היא נשארה שם, שקטה, צופה בחברתה. וכשהם סוף סוף לקחו אותו, רק אז היא אפשרה להם להתקרב, מביטה בהם בעצב, כאילו הבינה שהיא איבדה את האדם היחיד שאהב אותה אי פעם כשווה.