אומרים שחתולים יכולים לחוש דברים שבני אדם לא יכולים: כאב, חרדה, אסון מתקרב. האחיות במחלקה כבר מזמן הפסיקו להיות מופתעות – מבקר פרוותי, חתול אפור-לבן עם עיניים בצבע ענבר, הגיע לבעליה כל יום.
הקשיש שכב שם למעלה מחודש. קרוביו שכחו אותו, איש לא כתב לו מכתב. רק החתול – נחמתו היחידה – שמר בסבלנות ליד המיטה, כמו שומר ליבו.
היא שכבה בדיוק במקום שבו הכאב היה הכי גדול – על בטנו של האיש, שם היו לו פצעים ישנים ודלקת כרונית. נראה היה שהיא חשה כאב טוב יותר מכל מכונה.
הרופאים האכילו אותה, וקראו לה בצחוק “האחות מורקה”. אפילו המטופלים הקודרים ביותר חייכו כשראו אותה מגרגרת ומכרבלת את זנבה סביב זרועו של בעליה.
אבל אז הגיע היום ששינה הכל. האיש הוכן לניתוח מורכב. הוא הבין שחייו מונחים על כף המאזניים. לפני שנלקח לניתוח, הוא ביקש רק דבר אחד:
“תן לי להיפרד מהחתול שלי.”
הם נתנו לו רשות. מורקה קפצה על המיטה כרגיל, התכרבלה סביב בטנו, אך לפתע… קפאה. פרוותה עמדה. היא קימרת את גבה, לחשה, והחלה לגרד את ידיו של בעליה, כאילו מנסה לדחוף אותו הרחק ממשהו בלתי נראה.
הרופאים היו מבולבלים – החתול מעולם לא התנהג כך קודם לכן. אבל אחת האחיות, מרינה, שמה לב: היד שהחתול הסתכל עליה החלה להכחיל.
“רופא! בדחיפות!” היא צעקה.
בתוך שניות, רופא מרדים ומנתח היו ליד המיטה. בדיקה גילתה כי לגבר נוצר קריש דם פתאומי שיכול להישבר בכל רגע. אם היה מתבצע ניתוח, הוא לא היה שורד את ההרדמה.
בזכות החתול, ההליך נדחה, והקריש הוסר בדחיפות. רק אז עבר הגבר ניתוח כמתוכנן.
כמה ימים לאחר מכן, בהכרה, הוא ליטף את מושיעתו, שישב למרגלות המיטה.
“ידעת, נכון?” הוא לחש לה. “הרגשת את כאבי…”
מאותו רגע ואילך, בית החולים התייחס אליה כ”חתולה שחשה את המוות”. אבל עבור האיש עצמו, היא הייתה פשוט חברה שהצילה פעם חיים – בשקט, ללא מילים, בדרכה שלה.