במשך שנתיים התגורר אלמן בן 86 בשם וולטר בבית הסמוך לאבי ולמשפחתה. בהדרגה הוא השתלב בחיי היומיום שלהם, תיקן אופניים, חלק איתם ארוחות, ולבסוף זכה לכינוי „סבא” מפי חמשת ילדיהם. לאחר שוולטר עבר אשפוז קצר בבית החולים, אבי ובעלה ביררו את האפשרויות לאימוץ אדם בגיר, כדי להעניק לו מעמד רשמי כחלק מהמשפחה. ביום הולדתו ה־88 של וולטר הם העניקו לו תיק ובו מסמכי אימוץ רשמיים, אך הוא ביקש מהילדים לצאת מהחדר לפני שהתייחס למסמכים.
כשראה את המסמכים, וולטר חשף שהמעבר שלו לבית הסמוך לפני שנתיים לא היה מקרי: קודם לכן התקבלה התאמת DNA בפלטפורמה לחקר שורשי המשפחה, שזיהתה את אבי כנכדתו הביולוגית. הוא הסביר שבתו המנוחה, קייט, מסרה את בתה שזה עתה נולדה לאימוץ כשהייתה בת 19, מתוך אמונה שהילדה תגדל אצל משפחה יציבה. אולם לא קייט ולא הוריה ידעו שהאימוץ נכשל, ושבמקום זאת אבי גדלה במערכת האומנה.
כדי לאמת את סיפורו, וולטר הוביל את אבי לביתו והראה לה קופסת קרטון דהויה ובה מסמכים וחפצים אישיים מהעבר, כולל צמיד זיהוי של תינוק מבית החולים, תמונות ישנות ומכתבים בכתב יד. בין החפצים הייתה תמונה של קייט מחזיקה בזרועותיה את אבי התינוקת, לצד מכתבים שמעולם לא נשלחו, שקייט כתבה במהלך השנים ובהם ביטאה את תקוותיה בנוגע לחינוך בתה, לתחומי העניין שלה ולנסיבות חייה.
וולטר סיפר שלאחר מותה של קייט לפני תשע שנים, אשתו המנוחה ניסתה ללא הצלחה לאתר את אבי באמצעות פניות בכתב ושיחות טלפון. רק כשוולטר ביצע בדיקת DNA מסחרית שנתיים קודם לכן, הוא גילה את הפרופיל של אבי, רכש את הנכס הסמוך ונכנס ישירות לחייה – אף שההיסוס והפחד מדחייה מנעו ממנו לחשוף מיד את הקשר הביולוגי ביניהם.
לאחר שאבי בחנה במשך כמה ימים את המסמכים והמכתבים, היא סיפרה לילדיה את האמת וחזרה לשולחן האוכל, שעליו עדיין היה מונח תיק מסמכי האימוץ המקורי. לאחר שנודע להם על הקשר הביולוגי, המשפחה שילבה את וולטר באופן מלא בחיי היומיום שלהם כסב מצד אמה של אבי, ושמרה עבורו את מקומו הקבוע ליד שולחן האוכל המשפחתי.