קלרה הקטנה חלמה ללכת לגן חיות. במשך חודשים היא משכה בידה של אמה, והצביעה על עלון עם ג’ירפה שהיה מוצמד למקרר.
“אמא, אבא, בבקשה, אני רוצה לראות את החיות!” היא חזרה על כך בכל ערב.
אבל הוריה היו עסוקים.
אביה, מיכאיל, היה חוזר הביתה אחרי משמרת של שתים עשרה שעות ועייף אפילו מנשימה.
אמה, אנה, הייתה חוזרת מהעבודה וטובעת במטלות אינסופיות – בישול, ניקיון, דיווחים.
“לא עכשיו, קלרה,” הן חזרו. “מאוחר יותר.”
ובכל פעם, ה”מאוחר יותר” הזה שבר את ליבה הקטן.
בימי שבת, קלרה הייתה לובשת את שמלתה הוורודה ויושבת ליד הדלת, אוחזת בנעליה על ברכיה.
היא חיכתה שיקרה נס.
אבל הנס מעולם לא הגיע.
עד שיום אחד, מיכאיל איבד את עשתונותיו.
“מספיק מגן החיות הזה!” הוא נבח. “את לא רואה כמה אני עייף?”
קלרה לא ענתה. היא פשוט הביטה ישר לתוך עיניו. ואולי זה היה המבט הזה שהמיס בו משהו.
למחרת בבוקר, הוא אמר,
“תתכוננו. אנחנו הולכים לגן החיות.”
שמחתה של קלרה הייתה כזו שהדירה כאילו התבהרה.
אנה לא יכלה שלא לחייך, למרות שרטנה מתוך הרגל:
“אני מקווה שזה לא היה לשווא.”
הכביש עבר דרך פקקי תנועה ממלמלים, אך קלרה לא שמה לב לכלום. כל מה שראתה מלפנים היה שער שסומן “גן חיות”.
ראשית היו הפילים – ענקיים, מלכותיים.
אחר כך האריות – ישנוניים ואדישים.
הוריה היו משועממים, בהו בטלפונים שלהם.
חלומה של קלרה הלך ודעך.
ופתאום – דממה. פינה מבודדת, דשא ירוק מאחורי הזכוכית, סלעים.
ושם – דמות קטנה וכהה.
גור גורילה.
הוא הביט ישר אליה.
קלרה התקרבה והניחה את כף ידה על הזכוכית.
גור הגורילה צעד קדימה ונגע בזכוכית בידו הזעירה.
“שלום,” היא לחשה. “חיכיתי לך.”
וכאילו הבין, הוא הנהן בשקט.
הקהל התאסף. ההורים הסתובבו – ולראשונה מזה זמן רב, הם שמעו את בתם צוחקת. בטהרה, בכנות, באמת ובתמים.
ולפתע, הגורילה הרים את ידו ונופף. מחווה אמיתית ומכוונת.
קלרה צחקה ונופפה בחזרה.
ורגע לאחר מכן, האם הגורילה הגיחה מהצללים – ענקית ורגועה. היא ניגשה וחיבקה את התינוק, דחפה אותו בעדינות בחזרה אל הזכוכית, כאילו אומרת,
“תראי, תלמדי, ככה מראים אהבה.”
אנה קפאה. מיכאיל לא יכול היה להסיר את המבט.
“היא אמא טובה יותר מאיתנו,” לחשה אנה.
מיכאיל לא ענה – הוא רק הנהן.
קלרה הסתובבה:
“רואים, אמא? הוא נופף לי!”
אנה כרעה וחיבקה את בתה. מיכאיל התיישב לידה.
לראשונה מזה זמן רב, הם היו פשוט משפחה.
הגורילה הובילה את התינוק לצל, אבל לא לפני שהרים שוב את ידו – לפרידה.
קלרה הניחה את כף ידה על הזכוכית:
“ביי, חברה.”
כשהלכו לעבר היציאה, מיכאיל אמר בשקט:
“קלרה, אני מצטער. שלא שמעתי אותך.”
אנה לחצה את ידו.
“נהיה שונים.”
ובמעמקי המתחם, ישבה הגורילה האם, אוחזת בבנה בזרועותיה, ופשוט צפתה בהם הולכים.
והמבט הזה אמר יותר מאלף מילים.
לפעמים, כדי להבין מה זה אומר להיות הורה, אתה רק צריך לראות איך מישהו אחר יכול לאהוב.