מוקדן 911 טיפל בשיחות במשך 12 שנים – שריפות, תאונות, קטטות… אבל הוא מעולם לא שכח את הקול הזה.
“שלום… בבקשה בואי,” לחשה הילדה.
“מישהו לוחש מתחת לעריסה שלי.”
“מה שמך?”
“מיה. אני בת חמש. אמא אמרה שאני ממציאה הכל… אבל אני יכולה לשמוע אותם. עכשיו… אני יכולה לשמוע אותם שוב…”
בצד השני של הקו, הגבר הרגיש צמרמורת עוברת בעמוד השדרה שלו.
הוא הבין: הילד לא שיחק. זה היה פחד. פחד אמיתי.
עשר דקות לאחר מכן, ניידת משטרה עצרה ליד הבית בפאתי העיר.
ההורים פתחו את הדלת – ישנוניים ומגורה.
“את ממציאה את זה שוב?” נאנחה האם.
“אנחנו רק בודקים,” ענה הסמל ברוגע.
מיה ישבה בפינת החדר, אוחזת בדובי שלה.
“הם מתחת למיטה,” לחשה.
השוטר כרע ברך והציץ פנימה – ריק.
אבק, צעצועים, שום דבר יוצא דופן.
“אין כאן אף אחד,” הוא אמר. “אזעקת שווא.”
באותו רגע, שוטר אחר הרים את ידו:
“שש… אתם שומעים את זה?”
כולם השתתקו.
ולפתע – צליל גירוד רך ומתכתי, עמום, כאילו הגיע מהקרקע.
כאילו מישהו… חופר.
השוטרים החליפו מבטים.
אחד מהם שקע על הרצפה, מרעיד את הקרשים. הצליל היה עמום בפינה אחת.
הם קרעו את רצפת הפרקט – מתחת נחשף לכלוך.
כשהחלו לחפור, האת חפרה במתכת.
מכסה דק. מתחתיו, מעבר צר.
הם קראו לגיבוי.
כמה שעות לאחר מכן, התברר: מתחת לבית הייתה רשת שלמה של מנהרות, המשתרעות מתחת לכל הבלוק.
שלושה נמלטים מהכלא הסתתרו בהן.
הם חפרו בלילה, מנסים להיות שקטים…
אבל אוזן של ילד הוכיחה את עצמה כקשובה יותר מכל חיישנים.
מיה הצילה לא רק את עצמה אלא גם עשרות שכנים.
לאחר מעצרם של הנמלטים, המשטרה כינתה אותה “הילדה האמיצה ביותר בעיר”.
מאז, מיה ישנה בשלווה במיטתה. לפעמים היא עדיין מקשיבה לשקט –
אבל עכשיו היא יודעת: אם היא שומעת משהו מוזר… היא לא תשתוק.