הילד נשאר בחיים רק בזכות מערכת הנשמה, והרופאים איבדו כל תקווה. אבל כשהכלב שלו נכנס לחדר, קרה משהו בלתי צפוי לחלוטין.
הילד נשמר בחיים אך ורק על ידי מכונות. בשבוע השלישי הוא שכב ללא תנועה ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים באוהיו.
הרופאים ניסו הכל – הם שינו טיפולים, התייעצו עם מומחים וביצעו בדיקות חדשות. אבל מצבו נותר ללא שינוי. בהדרגה, הם החלו להכין בזהירות את ההורים לגרוע מכל, ורמזו שנס כמעט ולא אפשרי עוד.
האם כבר לא ישנה אלא ישבה ליד מיטתו יומם ולילה, אוחזת בידו הקטנה בחוזקה. האב בקושי דיבר, כאילו פחד לומר את האמת בקול רם. אפילו רופאים, שבדרך כלל עקבו אחר כל תנועה, לפעמים פנו הצידה כדי להסתיר את ייאושם. כל התקווה נראתה אבודה.
אבל אדם אחד סירב להאמין שזה נגמר. הכלב של הילד – רועה גרמני בשם רוקי. הוא חיכה מחוץ לבית החולים כל יום. ההורים באו והלכו, אבל רוקי נשאר יושב ליד הדלת, מייבב בשקט ומביט פנימה בתחנונים, כאילו מתחנן שיתנו לו להיכנס.
בדרך כלל, בעלי חיים היו אסורים בהחלט ביחידה לטיפול נמרץ, אבל יום אחד אחות ראתה את רוקי מניח את ראשו על רצפת האבן הקרה ועוצם את עיניו. היא לחשה לרופא, “הוא סובל באותה מידה. אולי לפחות נאפשר להם פרידה אחרונה…”
כאשר רוקי סוף סוף הורשה להיכנס למחלקה, האם קפצה בבהלה – היא לא ציפתה שהרופאים יסכימו. הכלב צעד באיטיות אל המיטה, עמד בזהירות על רגליו האחוריות, הניח את כפותיו הקדמיות על הקצה, ורכן מעל הילד. הוא לא נבח ולא ילל. הוא פשוט הביט בו. אחר כך ליקק בעדינות את מצחו של הילד, כאילו מנסה להחזיר לו את החום, ואז לחץ בזהירות את כפותיו אל חזהו, כאילו כדי לומר כמה הוא מתגעגע אליו… כאילו אומר שלום.
ובאותו רגע ממש, קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו.
המוניטור, שהראה קריאות בקושי מדידות במשך ימים, צפצף לפתע חזק יותר. האם פלטה צעקה מבוהלת, משוכנעת שמצבו של הילד מחמיר שוב.
אבל הרופא קפא. קצב הלב של הילד עלה מעט. רוקי דחף את עצמו קרוב יותר לילד ונגע בלחיו באפו. באותו רגע, אצבעותיו של הילד זזו – בקושי נראות לעין, אך חד משמעיות.
האם לא האמינה, לחצה את ידיה לפיה, והרופא מיהר מיד אל הציוד.
הסימנים החיוניים של הילד החלו להשתפר באיטיות אך בהתמדה – כאילו מישהו באמת החזיר אותו לחיים.
הרופאים התווכחו ארוכות כיצד דבר כזה יכול להיות אפשרי. אבל דבר אחד היה ברור בכל הדיווחים: השינוי החל ברגע שרוקי נכנס לחדר.
מאותו יום ואילך, הכלב הורשה לבקר אותו כל יום. ובכל פעם, הילד הגיב קצת יותר, עד שבוקר אחד הוא סוף סוף פקח את עיניו. הדבר הראשון שראה היה אפו החם והלח של רוקי מונח ממש ליד פניו בזמן שהכלב שמר עליו בזמן שישן.
הרופאים קראו לזה נס.
ההורים קראו לזה הצלה.