בהלוויה של פטריק, כלבת המשפחה, לונה, החלה לנבוח ללא שליטה על הארון, והדהימה את כל הנוכחים. בהתחלה, נראה היה כאילו חיה מוצפת צער, אך נביחותיה הנבהלות והגבוהות סימנו משהו מדאיג הרבה יותר. לונה תמיד הייתה צילו של אבי, ערנית ומגוננת, אפילו כשהדמנציה המוקדמת שלו התקדמה, ועוצמת תגובתה גרמה לי להבין שמשהו לא בסדר גמור. כשהיא בהתה בארון, רועדת ובעיניים מתחננות, הרגשתי צורך דחוף לחקור את מה שהיא כבר ידעה.
בידיים רועדות, הרמתי את מכסה הארון, והחדר השתתק. בפנים שכב גבר בחליפה של אבי, אך הוא היה זר מוחלט, מישהו שאף אחד מאיתנו לא ראה מעולם. הלם שטף את האבלים, ואמי התמוטטה, לוחשת שמעולם לא הייתה בטוחה לחלוטין שאבי מת. מאוחר יותר, בית החולים הודה שזיהויה התבסס אך ורק על גיל משוער, בגדים ואישורה – לא בוצעו טביעות אצבעות או בדיקות יסודיות. הגילוי הותיר אותנו המומים: ייתכן שאבי עדיין בחיים.
לונה הובילה אותי מיד, מתוחה אך מטרה, חזרה ללילה בו נעלם. זיכרונותיה על חזרתה, בוצית ושרוטה, הציפו אותי, והבנתי שכל הזמן הזה היא ניסתה לעקוב אחריו ולהגן עליו. עקבנו אחריה דרך יערות, חוצים נחל, ולאורך שביל ישן עד שלפתע מיהרה לעבר בקתת ריינג’ר נטושה – מקום מילדותי שאליו אבי לקח אותי פעם לדוג. ליבי הלם כשקרבתי וראיתי אותו יושב במרפסת, לובש את אותו הז’קט כמו ביום שנעלם, מבולבל אך ללא ספק אבי.
האיחוד היה מהוסס בהתחלה. הוא עצר, המום מסביבתו ומהפערים בזיכרונו, אך נוכחותה של לונה ניחמה אותו. לאט לאט, הוא זיהה אותי, והחיבוק שלאחר מכן גישר על שבועות של פחד וחוסר ודאות. הריינג’ר הסביר מאוחר יותר שראה את אבי משוטט אך הניח שהוא סתם נוסע אבוד. הוא שרד ביער באמצעות שימוש בנחלים ודיג, ושמר על כבודו למרות הבלבול שנגרם על ידי הדמנציה. לונה הייתה בת לווייתו הקבועה, מחכה שמישהו יביא אותו הביתה.
מעולם לא הייתה לנו פרידה או הלוויה מסורתיים. במקום זאת, החזרנו את אבי בשלום, סיפקנו לו את הטיפול הדרוש, והערכנו כל רגע שחלקנו. הארון שבעבר הכיל אדם זר הפך לנקודת המפנה שהובילה אותנו אליו. לונה, תמיד ערנית, ישנה מחוץ לדלתו כל לילה, תזכורת לקשר שהנחה אותנו דרך פחד וחוסר ודאות. כפי שאבי תמיד אמר, “כשלונה נובחת… תקשיבו”, ובהקשבה הזו מצאנו תקווה, איחוד, ואת הכוח שאין לו תחליף של נאמנות ואהבה.