הקומה הארבעים וחמש. אורות העיר תחת רגליו מנצנצים כמו זהב מותך, נשפכים על פני הרחובות. החיים משתוללים איפשהו הרחק למטה, אבל כאן, במשרד הזה של עץ כהה ומתכת קרה, שולטת דממה. דממת הכוח. דממה שמכבידה על חזהו.
אלכסנדר עמד ליד החלון, ידיו בכיסיו. מבטו שיקף הכל: השמיים, גגות הבניינים הגבוהים, ועשרים שנות עבודה קשה, כואבת וחסרת רחמים. הוא השיג הכל: מיליונים, עסק בצמרת השוק האירופי, דירה בקומה העליונה עם נוף לבירה, מעמד. וכלה. סופיה. מושלמת, מבריקה, קרה.
מערכת היחסים שלהם? תוכנית. רקע של חיים מצליחים. תמונות, קבלות פנים, נצנצים וריקנות. זה הרגיש כאילו הוא חי עותק של גורלו, שנכתב מזמן.
ולפתע – שיחה. שיחה אישית. צליל שרק שלושה אנשים בחייו שמעו אי פעם.
שם הופיע על המסך: מארק לגראן.
אלכסנדר לא ראה אותו חמש עשרה שנה. לא מאז ימי בית הספר ההם.
“אלכס! זה מארק!” קול התפוצץ על הקו, חם ואמיתי. “אנחנו מארגנים מפגש כיתתי. עשרים שנה, אתה יכול לדמיין? תבוא?”
ומשהו התעורר בתוכו של אלכסנדר – געגוע, חיוניות נשכחת, זיכרון של אלה שהכירו את אותו הדבר האמיתי. איך הם חלמו, נכשלו, צחקו. וגם – עליה. אלייזה. אהבתם המשותפת, חכמה, שקטה, צולעת. שאותה איש לא ראה שנים רבות.
השיחה נמשכה עשר דקות. מארק סיפר לו שאניקה, חברתם לכיתה השקטה, הפכה לאם לחמישה ואפתה את העוגות הטובות ביותר באזור. אבל איש לא ידע דבר על אלייזה.
“נעלם,” נאנח מארק.
אלכסנדר ניתק ולראשונה מזה חודשים הרגיש תשוקה. תשוקה אמיתית. לחזור למקום בו היה חי.
הוא החליט לקחת את סופיה איתו – שיראו עם מי הוא עכשיו. זה היה קטנוני, אבל מוכר.
עם זאת, המציאות תמיד הורסת תפאורות זולות.
הוא פתח את הדלת עם המפתח שלו – ומיד ראה נעלי ספורט של גברים של מישהו אחר, זולות ורועשות. ליבו דקר – לא מקנאה, אלא מאכזבה.
הצחוק בחדר השינה פינה את כל השאלות. סופיה – על סדינים לבנים – בזרועותיו של גבר צעיר. היא צווחה בתירוצים. הילד רעד.
אלכסנדר רק צחק. בעמימות. בעייפות.
“הוא הכריח אותך?” הוא שאל בקול קפוא. “איים שלא לאהוב?”
קור. ריקנות. סוף פתאומי ומדויק.
הוא עזב בלי מילה. נגיעה אחת, והכרטיס שלה נפסל. הוא נכנס למכונית ונסע משם – לכל מקום, רק משם.
המסעדה הראשונה בדרך הייתה האימפריאל. יוקרה, אורות, מלצרים עם חיוכים מושלמים.
– ויסקי. כפול. ובקבוק.
הוא שתה זמן רב. מכנית. אחר כך, מתנודד, הוא הלך לשירותים. ופנה למסדרון השירות.
וראה – השפלה.
שני מלצרים צחקו על אישה בחלוק עבודה. צלעה. שטפה את הרצפה, כפופה. לעגיהם היו נתעבים, רועשים.
אלכסנדר הרגיש לפתע משהו מתעורר. לא זעם. מצפון.
הוא התקרב.
“סתמו את הפה,” הוא אמר. “או שמחר תשטפו רצפות בתחנת הרכבת.”
הם גמגמו. הם השתתקו.
הוא פנה לעזור לאישה להרים את הדלי. היא הרימה את מבטה.
והעולם עצר.
עיניים אפורות עמוקות. עייפות. מוכרות.
“אליזה?” הוא נשם.
היא נסוגה לאחור, כאילו רצתה להיעלם. אבל הוא כבר החזיק את ידה, בזהירות.
“ערוך לי את השולחן לשניים,” הוא הורה למלצר. “ובמהירות.”
הוא הוביל אותה לחדר האוכל.
היא ישבה מולו, קטנה, מפוחדת, אבל עדיין אותו הדבר. הכנר ניגן משהו עצוב.
“תורי את כיסוי הראש שלך,” הוא אמר בשקט.
היא צייתה. שערה נפל על כתפיה, פניה עייפות, יבשות, אבל יפות. אמיתיות.
“לא השתנית,” הוא לחש.
“השתניתי יותר מדי,” היא אמרה במרירות. ואז היא סיפרה לו.
לימודים בבית ספר לאדריכלות. כישרון. חלומות. פרויקטים ראשונים. וגם – צליעה. לקוחות שהסתכלו עליה בבוז. לקוח עשיר שאמר, “אדם עם מוגבלות לא יכול לדבר על הרמוניה.” קריירה על סף ריסוק.
אהבה? גבר שהשפיל אותה במסיבה, וקרא לה “בעלת רגליים עקומות”.
היא נעלמה מחייהם של כולם. היא הפכה לעוזרת ניקיון – כדי שאף אחד לא יראה. כדי להיות בלתי נראית.
“למה לא עשית את הניתוח?” הוא שאל.
“זה יקר. רק גרמניה. אין לי כסף כזה.”
אלכסנדר הקשיב. והוא הבין: העולם שבר אותה. העולם שהוא ראה בו נורמלי במשך כל כך הרבה זמן.
והוא קיבל החלטה.
“בואי נלך,” הוא אמר.
“לאן?”
“למקום שלי.”
ארבעים דקות לאחר מכן, היא עמדה בדירתו המפוארת, כמו ציפור בכלוב מוזהב.
“אליזה… תתחתני איתי.”
“את שיכורה, אלכס…”
“לא. אני רוצה להציל את שנינו. את תקבלי את הניתוח, חיים חדשים, שם, הגנה. אני אשיג מישהו שאני יכולה לסמוך עליו. נחיה כחברים. בלי לחץ. בוא נתחיל מחדש.”
היא בכתה. אבל היא הסכימה.
חודש לאחר מכן, היה מפגש כיתתי.
אלכסנדר שילם על הכל: האולם, המוזיקה, ארוחת הערב. כולם היו המומים.
וכשהוא נכנס אחרון, מוביל אישה בזרוע, החדר השתתק.
אליזה. בשמלה בצבע אזמרגד. ראשה מורם. הצליעה בקושי הייתה מורגשת – היא כבר השלימה את השלב הראשון של הטיפול. עיניה היו חיות.
מארק קרא:
“אליזה?! אלכס, את כלבית! מצאת אותנו והחבאת אותנו!”
צחוק. עונג. מחיאות כפיים.
ומאוחר יותר, היא פגשה את אותם מלצרים במסדרון.
“גברתי, האם אוכל לעזור לך?” הם מלמלו, מזהים אותה.
“לא, תודה,” היא ענתה ברוגע. ועברה על פניה.
אין כוונה זדונית. פשוט חזקה.
באותו ערב, כשחזרה הביתה, היא עצרה ליד חלון הראווה ואמרה:
“אלכס… אנחנו הולכים להיות הורים.”
האיחוד שלהם התחיל כעסקה.
אבל זה הפך לנס.