בגיל 78, ארתור פטרסון השתוקק לחוות מחדש את חמימות החגים שחלק עם אשתו המנוחה, מרגרט. הוא בילה את הבוקר בהכנת מתכוניה האהובים ביותר בקפידה – קילוף תפוחי אדמה ואפיית לחם – תוך כדי שהוא מתקשר לילדיו ולנכדיו להזמין אותם. אך ככל שהיום התקדם, האווירה החגיגית התערערה כאשר בני משפחה התקשרו או שלחו הודעות טקסט בזה אחר זה עם תירוצים. החל מדרישות העבודה של בתו שרה, דרך ילדיו “המותשים לחלוטין” של בנו מייקל, ועד ללוחות הזמנים של נכדיו בבית הספר, ארתור מצא את עצמו עומד מול שולחן ערוך לשמונה אנשים, בוהה בבית מלא כיסאות ריקים ואוכל קר.
הדממה המעיקה לא הופרה על ידי משפחתו, אלא על ידי נקישה מדהימה בדלת. לתדהמתו של ארתור, הגיעו שוטרים לעצור אותו בגין תקיפה חמורה שאירעה לכאורה בוויסקונסין בשנת 1992. למרות מחאותיו כי היה מורה לאנגלית בתיכון באוהיו באותה תקופה ומעולם לא דרכה בוויסקונסין, הוא נכבל ונלקח משם. ההשפלה החריפה עוד יותר בשל העובדה ששכנתו לינדה הייתה עדה למעצר, מה שהותיר את ארתור מתבייש יותר בשולחן האוכל הריק שלו, הנראה מהרחוב, מאשר בהאשמות השווא עצמן.
בעוד ארתור ישב בתא מעצר, וענה על שאלות חוזרות ונשנות על רשימת נוסעי מטוס שמעולם לא היה עליה, נס שקט התרחש בחוץ. שכונתו, בראשות בנה של לינדה, דניאל, נהרה לתחנת המשטרה כדי להעיד על אופיו. הכומר וויליאמס, גברת קים וטום מחנות החומרה עמדו יחד כמו מגן קולקטיבי, והגנו על אדם שחייו היו שזורים בחייהם לאורך השנים באמצעות מעשי חסד קטנים. גל התמיכה הזה אילץ לבסוף את המשטרה להודות במקרה של טעות בזיהוי, וארתור שוחרר בדיוק כשהמשפחה הביולוגית שלו – המומה מהידיעה על מעצרו – הגיעה סוף סוף לתחנה.
המפגש בחניון לא היה דומה כלל לארוחת החג המחממת שארתור דמיין. במקום הקלה, ילדיו, שרה ומייקל, האשימו אותו מיד בבימויו של מעצר “מתיחה” כדי לתמרן אותם להגיע. הציניות של בשרו ודמו – שמצאו את זה סביר יותר שאביהם יזיף פשע מאשר שהם פשוט היו צריכים לתת לו עדיפות – ניפצה את תקוותיו של ארתור לפיוס. הוא הבין שילדיו מסונוורים מאשמתם ועמד איתן: הוא אמר להם שאם יהיה צורך בליווי משטרתי כדי לאחד אותם, הוא לא רוצה אותם שם בכלל.
ארתור החליט לעזוב את מגרש החניה עם שכניו ולחזור לבית שבו, למרות שהאוכל היה קר, האווירה סוף סוף הייתה חיה. לינדה, דניאל וחברי הקהילה האחרים שנלחמו על חירותו התאספו סביב השולחן, ממלאים כל כיסא שהכין באותו בוקר. בזמן שצחקו וחלקו את הארוחה שעבד כל כך קשה עבורה, ארתור הבין שבעוד שמשפחתו הביולוגית שבורה, שנים של שכנות טובה בנו באופן לא מודע משפחה נבחרת. הלילה הסתיים לא ברוחות הרפאים של סעודות עבר, אלא בנוכחות התוססת, הלא מושלמת והנאמנה של האנשים שהיו שם כשזה באמת היה חשוב.