אני זוכרת את היום הזה עד לפרטים הקטנים ביותר. ריח היסמין בשערי. השמלה הלבנה שרשרשה בעדינות על הרצפה.
ועשרות מבטים צורבים בגב שלי – מלאי רחמים, חוסר הבנה, אפילו בלבול.

הוא ישב בעגלה – ארוסי. אהובי.
בחליפה אפורה, עם חיוך קל ועיניים שהחזיקו יותר כוח מכל מי שעמד סביבנו.

אבל עבור כולם, הוא היה מזל רע.
ואני – “הילדה המסכנה הזאת שהחליטה להקריב את חייה.”

הרגשתי את מבטיהם.
כמו לחישות שקטות, כמו מחטים מתחת לעורי.

אבל לידו, הכל איבד את משמעותו.

נפגשנו בבית קפה רגיל. הוא ערבב את הקפה שלנו ואז חייך במבוכה:
“סליחה, אני חושבת שגנבתי לך את הלאטה.”

מאותו רגע ואילך, לעולם לא יכולתי לשכוח את קולו. הוא היה קשוב, כן, מצחיק. מסוג הגברים שגברים הם לעתים רחוקות.

ואז – שיחת הטלפון ההיא. לילה. סירנות. טעם מתכתי של פחד בפה שלי. הוא שרד. אבל הרגליים שלי לא צייתו לי יותר.

אני זוכר שעמדתי ליד מיטת בית החולים שלו, אוחז בידו.

הוא אמר,
“אתה לא חייב להיות איתי מתוך רחמים.”

ועניתי,
“זה לא רחמים. זו אהבה.”

החתונה הייתה קטנה, אבל יפה. מוזיקה, אורות, פרחים טריים.
הרגשתי את ליבי פועם בחזי – לא מהתרגשות, אלא מאושר.

עד שהמבטים התחילו. המבטים האלה.
מלאי אמפתיה. מרחמים.
כאילו הקרבתי.

ואז קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו.

אחרי הריקוד הראשון – הוא ישב ואני הסתובבתי סביבו – הוא ביקש את המיקרופון.

ידיו רעדו. קולו היה צרוד, מתוח.

“יש לי מתנה בשבילך,” הוא אמר. “ואני מקווה שאתה מוכן.”

אחיו ניגש אליו, עמד לצידו, תומך בו.
הוא הניח את ידיו על כתפיו… ולפתע – הוא קם.

החדר השתתק, כאילו מישהו כיבה את צלילי העולם.
הוא עמד. בחוסר יציבות. במאמץ.

אבל הוא עמד.

ואז – צעד.
אחד.

עוד אחד.

הוא הלך לעברי.
כל צעד – נס. כל נשימה – צעקה מהנשמה.

“הבטחתי שאעשה את זה בשבילך,” הוא לחש, בקושי עוצר את הדמעות. “לפחות פעם אחת – אבל בעצמי. כי האמנת בי כשאף אחד אחר לא האמנתי.”

לא יכולתי לסבול את זה יותר. נפלתי על ברכיי לפניו, חיבקתי אותו, לוחצת את עצמי אל חזהו, מרגישה אותו רועד.

כל החדר בכה. אפילו אלה שהסתכלו עלינו ברחמים רק לפני רגע.

באותו רגע הבנתי – אני לא קורבן.
אני אישה בת מזל מספיק לאהוב גיבור אמיתי.

מאז, אני לא מאמין באגדות. אני מאמין באהבה, שהיא חזקה יותר מכאב. בניסים שמושגים לא על ידי קסם, אלא על ידי אמונה אחד בשני.