שרה הייתה מתנדבת בת עשרים ותשע בבית חולים, שהייתה משותקת מצער בעקבות האובדן האחרון של אמה, ומצאה נחמה רק בישיבה לצד מטופלים שנאלצו להתמודד עם המוות לבדם. שם היא פגשה את תומאס בן השבעים ושתיים, אדם עדין לב עם תרמיל ירוק ובלוי, שהיה בעל המתנה הנדירה להקשיב באמת ובתשומת לב עמוקה לכל אדם סביבו. לאחר שהכירו רק כמה ימים, תומאס ביקש ממנה להינשא לו, והשניים נישאו בחדר בית החולים, כשהשתמשו בלשונית של פחית משקה קלה כטבעת, ובכך העניקה לו בת לוויה לשבעת ימיו האחרונים על פני האדמה.
לאחר מותו השקט של תומאס, עורך דינו מסר לשרה את התרמיל הירוק הדהוי והסביר כי בעלה המנוח רצה שהיא תגלה את האמת עליו. שרה ציפתה למצוא מסמכים פיננסיים או סודות משפחתיים, אך כאשר פתחה את רוכסן התיק גילתה במקום זאת עשרות מעטפות שעליהן היו כתובים מקומות יומיומיים כמו “תחנת אוטובוס”, “מכולת” ו”שדה תעופה”. בכל מעטפה היה חפץ פשוט מהחיים, כמו קבלה ישנה או כרטיס נסיעה, ולצדו פתק קצר בכתב יד ומסתורי על אדם שזהותו לא צוינה.
בתחתית התרמיל היה מונח מחברת בלויה, שבה תיעד תומאס מאות מפגשים אנושיים יומיומיים, ותיאר רגעים שבהם זרים בודדים או אנשים שהתמודדו עם קשיים עשו צעד קטן קדימה. שרה הבינה שתומאס לא ניסה לרפא את האנשים האלה; הוא פשוט העניק להם את מלוא תשומת הלב שלו ואישר את קיומם בעולם שלעתים קרובות מתעלם מהבודדים. דרך המילים שכתב, היא החלה להבין שבדידות אינה רק היעדר חברה, אלא הכאב העמוק של להישאר בלתי נראה לחלוטין.
בחיפוש אחר תשובות, שרה נפגשה שוב עם עורך הדין וגילתה גזיר עיתון שחשף כי תומאס היה למעשה מלווה אבלים מסור במשך ארבעים שנה. הוא הסתיר בכוונה את עיסוקו לאורך כל חייו, משום שהאמין שאנשים פגועים נפתחים בחופשיות רבה יותר כאשר אינם מרגישים כמו מטופלים המקבלים טיפול מקצועי. לפני שעזבה, עורך הדין מסר לשרה מעטפה אחרונה שעליה נכתב “אחרי יום שלישי”, ותומאס הורה למסור לה אותה רק לאחר הלווייתו.
בפתק האחרון השאיר תומאס לשרה רשימה פשוטה של פעילויות יפות בחיק הטבע, שהזכירה לה שהחיים מסתתרים בשקט דווקא בימי שלישי רגילים לחלוטין. בהתאם להוראות המוזרות, שרה ביקרה בגן בוטני, אכלה גלידת וניל וצפתה בברווזים באגם מקומי, וכך הצליחה סוף סוף לאפשר לצער הקפוא שלה להתחיל להימס. בסופו של דבר, היא למדה שאמנם לא הייתה יכולה לרפא את הכאב, אך טוב הלב האנושי הגדול ביותר היה פשוט לדאוג שאף אדם לא ייאלץ לשאת את משאו הכבד לגמרי לבדו.