הזקן צעד ביער במשך מספר שעות. הוא פשוט רצה ללכת בשבילים המוכרים – אלה שהכיר מנעוריו. האוויר היה צח, ריח של אדמה לחה ומחטי אורן מילא את האוויר. הכל נראה שלו – עד ששמע את קול הענפים הרך מאחוריו.
הוא הסתובב וקפא. להקת זאבים הגיחה מבין העצים. אפורים, גדולים, עם עיניים בצבע אפר. היו רבים מהם – שמונה, אולי יותר. בהתחלה, האיש חשב שהם פשוט עוברים ליד, אבל כשהחיות החלו לצמצם לאט את המעגל, הוא הבין שזה לא צירוף מקרים. הם באים לקחת אותו.
הזקן מיהר לעץ הקרוב ביותר. תרמילו נפל בשלג, הרצועות נשברו, אבל הוא אפילו לא שם לב. אצבעותיו נתקעו בקליפה הרטובה, ציפורניו נשברו, נשימתו נעתקה. הוא טיפס גבוה יותר, מרגיש את ליבו פועם איפשהו בגרונו.
למטה, זאבים הקיפו את הגזע, נוהמים וחושפים את שיניהם. אחד מהם זינק, תפס את מגפו ומשך בעוצמה כזו שהזקן כמעט נפל. האחרים יצרו מעגל, עיניהם בורקות באור העמום – בשקט, בעקשנות, כאילו ידעו שהוא לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
“אלוהים אדירים… תעזור לי…” הוא נשם, ידיו רועדות. הטלפון שלו עדיין היה בתרמילו. לא היה כאן קליטה בכל מקרה. לא הייתה תקווה. אבל באותו רגע ממש, היער השתתק לפתע. ומשהו אחר החל להישמע.
ממעמקי הסבך נשמע צליל שהקפיא את הדם. נהמה עמומה וכבדה – כאילו האדמה עצמה נאנחה. הזאבים רעדו וסובבו את ראשיהם. צל ענק הופיע מאחורי העצים. שנייה לאחר מכן, דוב צעד אל קרחת היער.
הוא היה עצום. פרוותו הייתה כהה מלחות, נשימתו עלתה מפיו. הדוב עצר ונהם בקול רם כל כך שהאוויר כאילו רועד. בלי מילה, הזאבים תחבו את זנבותיהם בין רגליהם, ואחד אחד, נעלמו בין העצים.
הדוב עמד עוד רגע, מביט ישר אל הזקן. לא היה שום זדון במבטו – רק שלווה. ואז החיה הסתובבה באיטיות ונעלמה בתוך הסבך.
הזקן היסס זמן רב לפני שירד. הוא ניצל מהמוות רק משום שמוות אחר היה בקרבת מקום. ובאיזשהו מקום עמוק בפנים, הוא הבין לפתע: מישהו ביער הזה באמת שמר עליו.