חייל קבלן צעיר התנדב לשרת בהרים, והחליט שכאן יוכיח את ערכו לעצמו ולאחרים. לא היה לו מושג שמחכה לו מפגש שישנה לנצח את השקפתו על החיים והמוות.

השירות בהרי פמיר היה אתגר: לילות קפואים, אוויר דליל, איום מתמיד של התקפה. כדי להימנע מלהשתגע מחרדה ובדידות, חיילים מצאו תחביבים מוזרים. אבל התחביב שלו התגלה כמיוחד – יום אחד, הוא גילה קן של נחשים קטנים בבור הרוסה.

בדרך כלל, יצורים כאלה היו מושמדים, אבל מסיבה כלשהי, הצעיר לא יכול היה להרים את ידו. הוא החל להשאיר פירורי לחם וטיפות חלב בקרבת מקום, וצפה בגופים הזעירים מתקרבים בזהירות. עם הזמן, הנחשים איבדו את פחדם. כך נולדה ידידות מוזרה בין האדם לטורפים.

הלילה ששינה הכל
באותו יום, הוא התנדב לעמוד על המשמר במקום חבר עייף. השעות נמשכו ללא סוף, הלילה סמיך ולא שקט. כשהתכונן לחזור, קוברה ענקית עלתה מהחושך שלפניו. ברדסה נפרשה, עיניה הבזיקו, והחייל הבין שהתנועה הקלה ביותר תהיה האחרונה שלו.

הוא קפא. הזמן כאילו עמד מלכת. שעה חלפה, ואז עוד אחת. רק עם קרני השמש הראשונות הנחש הוריד את ראשו באיטיות, והחליק בשקט לעבר הסלעים, נעלם.

מחיר העיכוב
לאחר שהגיע למחנה, החייל קפא: כל קבוצתו נמחקה בהתקפה הלילית. אף אחד לא שרד. אם היה חוזר אפילו כמה דקות קודם לכן, היה מת איתם.

ואז הוא הבין: הקוברה הזו לא פשוט הופיעה משום מקום. זה היה כאילו היא החזיקה אותו בכוונה בתעלה.

הכרת תודה חיה
מאוחר יותר, הוא נחקר בחשד לבגידה, אך לא נמצאו ראיות לכך. החייל שוחרר. הוא חזר הביתה, כשהוא מוקיר את זיכרון מבטו של אותו קוברה – לא עוין, אלא כמעט אנושי.

מאותו רגע ואילך, הוא אמר דבר אחד:

“אם אי פעם תעשה טוב, אל תצפה להכרת תודה. אבל דע זאת: הטבע זוכר. ואולי יום אחד הוא יציל אותך כשכולם יפנו עורף.”