אישה שאמה נפטרה לאחר מחלה קצרה שמרה בקפידה על מערכת התה האהובה של אמה, שהייתה עשויה מחרסינה וכללה כוסות לבנות עם פרחים כחולים זעירים, שוליים מוזהבים וקנקן תה תואם. שנה לאחר מכן, ביום השנה למותה של אמה, היא ערכה ארוחה משפחתית והוציאה את מערכת התה כדי להגיש תה. חמותה דניז, שהתעקשה לעזור, נשאה את מגש ההגשה למטבח, אך נתקלה בו והפילה אותו ממשטח העבודה, כך שכל מערכת התה התרסקה על רצפת האריחים ונשברה לרסיסים.
אף שדניז המעיטה בחומרת הנזק והסבירה שמדובר בסך הכול בכלי אוכל, האישה ובעלה אספו כל שבר ושבר – כולל הרסיסים הכחולים והזהובים, הידיות הזעירות ומכסה קנקן התה – והכניסו הכול לקופסת קרטון. נחושה לשמר את זכר אמה באמצעות החפץ היקר לה, היא יצרה קשר עם אמנית קרמיקה מקומית בשם מאיה, ולמחרת בבוקר הביאה לסטודיו שלה את הקופסה עם החרסינה השבורה, יחד עם כרטיס הברכה האחרון ליום הולדת שאמה כתבה בכתב ידה.
במקום לנסות לשחזר את מערכת התה באופן מסורתי ולהסתיר את הנזק, האמנית יצרה תצוגה אישית מזכוכית ממוסגרת. היא סידרה את שברי החרסינה סביב תמונה מרכזית של האישה ואמה. חלקי החרסינה הכחולים והזהובים יצרו מסגרת פסיפס מגינה, בעוד שכרטיס יום ההולדת המקורי בכתב ידה של האם הוצמד בגב המסגרת, מתחת לשכבת אקריליק שקופה. לוחית מתכת חרוטה בחלקה הקדמי והתחתון של המסגרת נשאה את הכיתוב: „יש דברים ששומרים על ערכם, גם כשהם נשברים.” שלושה שבועות לאחר מכן נאספה היצירה המוגמרת ונתלתה על קיר חדר האוכל, ממש מאחורי שולחן האוכל המרכזי. במפגש המשפחתי הבא הביטו האורחים ובני המשפחה בתצוגה, שבה הוצגו שברי החרסינה השבורה סביב התמונה.
דניז השתתפה באותה ארוחת ערב והתבוננה בתצוגה הממוסגרת שהותקנה דרך קבע בחדר האוכל. חלקי החרסינה שנשמרו נותרו גלויים מאחורי כיסוי הזכוכית, וכך שמרו לעד על הסיפור הפיזי של החפץ והפכו אותו לזיכרון מוחשי שלא ניתן למחוק.