כשבעלי נפטר מוקדם כל כך, בתו הייתה רק בת חמש.
מאותו יום ואילך, כל הדאגה לה נפלה עליי. התייחסתי אליה כאילו הייתה שלי: האכלתי אותה, טיפלתי בה, עזרתי לה בלימודים וישבתי ליד מיטתה בלילה. מאוחר יותר, תמכתי בה במהלך הקבלה לקולג’, ועזרתי לה גם במילים וגם במעשים.
כעת בתי המאמצת בת שלושים. היא הייתה לצידי כל השנים האלה, אבל לאחרונה שמתי לב לשינוי – היא הפכה מרוחקת וקרה. דאגתי: מה אם היא עייפה מלהשקיע את כל האנרגיה שלה בטיפול בי, מה אם הפכתי לנטל עבורה?
ערב אחד, היא חזרה הביתה ואמרה,
“ארזי את הדברים שלך. קחי רק את הדברים החיוניים לעת עתה.”
לא הבנתי מה קורה. “לאן אנחנו הולכים?” שאלתי. היא שתקה. ארזנו את המזוודות שלנו, ובכיתי בשקט כל הדרך, וחשבתי שהיא לוקחת אותי לבית אבות. חזי התכווץ – האם שנות האהבה והתמיכה שלי באמת נשכחו?
אבל המכונית עצרה מול בית גדול בן שתי קומות. ניגבתי את דמעותיי ויצאתי. לפניי גינה מסודרת, חזית לבנה, חלונות מרווחים וחצר מטופחת.
בתי הסתכלה עליי ואמרה בשקט, “אמא… זה הבית שלנו עכשיו. תמיד חלמת על זה. חסכתי כל כך הרבה זמן כדי להגשים את החלום שלך. סלחי לי על הקור – שמרתי את הכל לעצמי בשביל ההפתעה. תודה על כל מה שעשית בשבילי.”
עמדתי שם המומה, לא מסוגלת להאמין שזה אמיתי. דמעות זלגו על לחיי, אבל כבר לא מכאב – הן היו דמעות של שמחה. הבנתי: אהבתה לא נעלמה; היא פשוט מצאה את הביטוי המיוחד שלה.