כל הכפר חשב שסבתא נדיה איבדה את שפיותה לאחר מות בעלה. הם היו בלתי נפרדים במשך חמישים שנה, וכשהיא נותרה לבדה בבית הריק, כנראה שהצער שבר אותה. ההלם הגיע כאשר האישה הזקנה בת השמונים לקחה את חפירה בידה והחלה לחפור בור ענק באמצע החצר. היא חפרה יומם ולילה, מותשת אך נחושה, בעוד השכנים רק הניד בראשם בהזדהות עם טירופה לכאורה.
כאשר נשאלה על ידי שכניה, סבתא ענתה בקצרה: בעלה אמר לה לפני מותו לחפור בדיוק באמצע החלקה. איש לא האמין לה, והמצב המוזר הגיע לשיאו בהגעת המשטרה, שהוזעקה על ידי שכנים מודאגים. באותו רגע ממש, עם זאת, האת פגעה בחפץ עץ קשה. מתחת לשכבת עפר הופיעה ארגז ישן, והנוכחים צפו באימה בעיניהם כיצד המכסה הורם.
בתוך הארון היו שרידי אדם ותליון ישן. סבתא נדיה זיהתה מיד את תכשיט בנה, שנעלם באופן מסתורי לפני שנים רבות. במשך עשרות שנים, כל הכפר והיא עצמה חשבו שהילד ברח מהבית או הלך לאיבוד. האמת שהאב החביא עמוק באדמה ובמצפונו במשך שנים הייתה אפלה וכואבת הרבה יותר.
התברר שהבן טבע בטעות בנהר. האב, משותק מפחד ואשמה, לא יכול היה לספר לאשתו את האמת. במקום זאת, הוא קבר בסתר את בנו בחצרו ושיקר לכולם שזרק אותו לאחר ויכוח. הוא השאיר את אשתו מיוסרת בתקווה לשובו רק כדי להסתיר תאונה טרגית שלא יכל לסלוח לעצמו עליה. רק על ערש דווי הוא מצא את האומץ לשלוח אותה לחשוף את האמת.
כאשר הסוד סוף סוף התגלה, הלעג של השכנים הוחלף בדממה קפואה ובחמלה. סבתא נאידה כבר לא חפרה כמו אישה מטורפת, אלא כמו אם המחפשת שלווה לילדה. שרידי בנה נקברו סוף סוף בכבוד בבית הקברות. האישה הזקנה מצאה סוף סוף שלווה בנשמתה, בידיעה שמשפחתה שוב מאוחדת באופן סמלי לאחר חמישים שנה של שקרים וחוסר ודאות.