בפעם הראשונה שזה קרה, ד”ר ג’ונתן מרסר חשב שמדובר בצירוף מקרים בלבד. אחיות נכנסו להריון לעתים קרובות; בבית חולים, חיים ומוות היו כה שלובים זה בזה, שאנשים חיפשו נחמה בכל מקום שיכלו. אבל כשהאחות השנייה שטיפלה במייקל ריבס הודיעה על הריונה, ואז על השלישי, משהו במוחו הרציונלי החל להתערער.
מייקל ריבס היה בתרדמת למעלה משלוש שנים. הוא היה בן 29 וכבאי; הוא נפל מבניין בוער במהלך חילוץ בדטרויט. בבית החולים סנט קתרין, המקרה שלו הפך לטרגדיה שקטה. הצעיר בעל הפנים השלוות והלסת היציבה שמעולם לא התעורר. בכל חג מולד, פרחים הגיעו מזרים, והאחיות ציינו כמה שלו הוא נראה. איש לא ציפה למשהו מעבר לשקט הזה.
עד שהדפוס התבהר.
כל האחיות ההרות עבדו במשמרות ארוכות בחדר 312B, וטיפלו במייקל. לאף אחת מהן לא היה הסבר ברור; חלקן היו נשואות, אחרות לא, אבל כולן אמרו את אותו הדבר: הן לא קיימו יחסי מין חודשים. מבוישים ומפוחדים, הם ביקשו לקבל שיבוץ מחדש.
השמועה התפשטה במהירות. חלקם דיברו על זיהום כימי, אחרים על וירוס מוזר או תגובה הורמונלית קולקטיבית. ד”ר מרסר, לעומת זאת, לא הצליח למצוא תשובות מדעיות. הבדיקות של מייקל היו זהות כתמיד: סימנים חיוניים יציבים, פעילות מוחית מינימלית, ללא תגובה פיזית.
עד שהחליט להתקין מצלמה נסתרת.
ליל שישי אחד, כאשר בית החולים השתתק, נכנס מרסר לחדר 312B לבדו. האוויר עמד בריח של חומר חיטוי ולבנדר. מייקל עדיין היה ללא תנועה, מחובר למכונות שזמזמו באופן מונוטוני. הרופא כיוון את המצלמה ולחץ על הקלטה. באותו לילה, בפעם הראשונה, הוא פחד לגלות את האמת.
כשסקר את הצילומים למחרת, הוא ראה משהו בלתי צפוי. האחות לורה קיין נכנסה, בדקה את העירוי ונשארה עם המטופל זמן רב מהרגיל. אחר כך היא אחזה בידו, נישקה אותה ברוך והחלה לבכות. מרסר עצר את נשימתו. לא היה שום דבר לא הולם, רק אישה שמדברת עם גבר ישן, נאחזת בתקווה בלתי אפשרית.
הוא סקר שעות של הקלטות. אחיות שונות, אותה סצנה: הן שרו, הן התפללו, הן קראו בקול רם. אין התנהגות הולמת, רק אנושיות ועצב. עד הלילה השישי.
בשעה 2:47 לפנות בוקר, צג הלב של מייקל זינק. הדופק שלו התגבר לפתע. האחות התורנית ניגשה, נגעה בפרק כף ידו… ואצבעותיו של המטופל זזו. זו הייתה מחווה מינימלית, כמעט בלתי מורגשת, אך אמיתית. מרסר לא האמין לזה.
בדיקות נוספות הראו סימנים קלושים של פעילות מוחית. מה אם מייקל מתחיל להתעורר? הכל נראה כמצביע על נס… עד שהגיעו דוחות ה-DNA.
המעבדה אישרה משהו בלתי אפשרי: לחמשת העוברים היה אותו אב ביולוגי. ואותו אב היה מייקל ריבס.
ד”ר מרסר חזר על הבדיקות בשלוש מעבדות שונות. התוצאה הייתה זהה. הגבר בתרדמת היה אב לחמישה ילדים שטרם נולדו.
כאשר החדשות דלפו, כל המדינה דיברה על “נס חדר 312B”. חלקם קראו לזה התערבות אלוהית; אחרים, פשע. מרסר לא האמין בניסים, אלא בנתונים, והנתונים סיפרו סיפור אחר.
חקירה פנימית חשפה את האמת. אחות לשעבר, דניאל קרוס, הייתה מעורבת בפרויקט מחקר על פוריות בחולים במצב וגטטיבי. כאשר המימון אבד, הוא החליט להמשיך בכוחות עצמו. הוא הוציא והשתמש בחומר הגנטי של מייקל ללא רשות, והפרה את האחיות ללא ידיעתן.
השערורייה הייתה הרסנית. קרוס נעצר, בית החולים עמד בפני תביעות של מיליוני דולרים, והקורבנות קיבלו פיצויים. מרסר, שרוי באשמה, התפטר זמן קצר לאחר מכן.
מייקל ריבס, בינתיים, החל להראות סימנים קלושים של הכרה: מצמוץ, תנועה בידו. אבל איש לא רצה לחזור לחדר 312B. האוויר שם היה כבד, סמיך ממשהו יותר מכאב: תזכורת עד כמה האנושות יכולה לשקוע כשהיא מבלבלת את המדע עם כוח.
החדר היה אטום לנצח. מספרו, 312B, עדיין נראה על הלוחית שליד הדלת. מאחוריו נותרה רק דממה. והד של תעלומה שלא הייתה צריכה להתקיים לעולם.