כשבעלי ואני עברנו לביתנו החדש, השכנים מיהרו להזהיר אותנו מפני דייוויד, אב יחיד שגידל לבדו שבעה ילדים בבית הסמוך. בכל בוקר בדיוק בשעה חמש נשמעה שריקה חדה, והילדים התייצבו מיד לבדיקות קפדניות בסגנון צבאי, קיבלו מטלות בית ונדרשו לבצע אימונים אינטנסיביים בבית. תושבי השכונה ראו בו אב נוקשה מדי, שמנהל מחנה אימונים קר וחסר אהבה, במיוחד משום שכמעט אף פעם לא חייך ולא הפגין כלפי ילדיו חיבה גלויה.
השמועות הקשות החלו להתערער כשדייוויד התמוטט לפתע בחניה שלו, וילדיו הגיבו בתיאום יוצא דופן. במקום להיכנס לפאניקה, הם הפעילו תרגיל מתורגל שכונה „תוכנית אדומה”, הזעיקו את שירותי החירום, בדקו את הסימנים החיוניים שלו והכינו את המסמכים הרפואיים שלו ביעילות מדאיגה. כשעזרתי לאסוף מסמכים שהתפזרו בחניה, גיליתי את האמת קורעת הלב: כמה חודשים קודם לכן אובחן דייוויד כחולה בסרטן הלבלב בשלב הרביעי והסופני, ונותר לו מעט מאוד זמן להכין את משפחתו לחיים בלעדיו.
האימונים הקפדניים, גלגלי חלוקת המטלות וחוברות ההדרכה לא היו מעשי אכזריות, אלא חלק מהמרוץ הנואש של אב גוסס נגד הזמן. הוא ניסה להבטיח ששבעת ילדיו הצעירים יידעו לבשל, לנהל כספים ולשרוד בכוחות עצמם לאחר מותו. כשנודע לשכנים על האבחנה הקטלנית שלו, הקהילה התגייסה למען המשפחה, עזרה לילדים לרכוש מיומנויות מעשיות והעניקה להם את רשת התמיכה הרגשית שדייוויד חשש שלא תהיה להם.
במהלך החודשים הבאים השתנתה האווירה בבית, כשדייוויד סוף סוף הרשה לעצמו להירגע ולצפות בילדיו משחקים לצד השכנים התומכים. כשדייוויד נפטר בפברואר, התכנסה הקהילה כולה כדי לחלוק לו כבוד ולתמוך בילדיו, תוך הבטחה שהאחים והאחיות יישארו יחד תחת אפוטרופסות חוקית.
השריקה שפעם הטילה אימה על השכנים הפכה לבסוף לסמל לאהבתו העמוקה של אב, והותירה אחריה שבעה אחים ואחיות עצמאיים ומיומנים, שידעו כיצד לדאוג זה לזה.