לאחר שנים של היעדרות, ציפה הסמל למצוא צחוק ושמחה עם שובו הביתה. הוא דמיין את בתו רצה לברכו, מוכנה להתמזג לחיבוק חם ואוהב. אולם, במקום קבלת הפנים הזו, הוא נתקל בדממה מטרידה. הוא התגעגע למשפחתו – אשתו ובתו – עד כדי כך שעם סיום משמרתו, לא דיבר עם אף אחד וחזר ישר הביתה, להוט לחבק שוב את בתו הקטנה. מחשבותיו התמלאו במראות של אור וחום, שכן לא ראה אותה למעלה משנה. אך המציאות הייתה שונה מאוד ממה שדמיין.
הוא חשב שכאשר יפתח את הדלת, הילדה תגיע בריצה לזרועותיו. אולם, כשהתקרב לשער, הוא חש משהו מוזר. אשתו לא הייתה בבית, ומה שהפחיד אותו יותר מכל היה לראות את בתו… נעולה בכלוב מול הבית. ליבו עצר, והוא רץ לעברה.
“מה קרה?” מלמל הסמל. “איפה אמא שלך?”
הילדה הקטנה התחילה לדבר בקול נמוך מאוד, כאילו פחדה שמישהו ישמע אותן:
“החבר החדש של אמא אמר שאני רעה…” היא אמרה, כשהיא אוחזת בצעצוע הישן שלה לחזה. “הוא נעל אותי כאן כדי לגרום לי לחשוב על ההתנהגות שלי. אמא לא אמרה כלום. היא פשוט הלכה.”
הסמל קפץ את אגרופיו בחוזקה עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. במהלך שנות שירותו, הוא ראה דברים רבים, אך שום קרב מעולם לא גרם לו כאב כזה. בזהירות, הוא שחרר את בתו, עטף אותה במעילו הצבאי, והחזיק אותה קרוב לחזהו.
“זה נגמר, קטנטנה. לאף אחד אין את הזכות להתייחס אלייך ככה.”
הם עזבו בדממה. במושב האחורי של המכונית, הילדה נרדמה – לראשונה מזה זמן רב – ללא פחד או רעד. בבית החולים, הרופא יכול היה רק לנענע בראשו.
“היא נשארה זמן רב ללא אוכל או מים… הם הגיעו בדיוק בזמן.”
מאוחר יותר, כשהסמל ישב במסדרון, הוא הרגיש הקלה שאי אפשר לתאר מציפה את כתפיו. הנחמה היחידה הייתה שהוא הצליח להציל את בתו. באשר לאשתו ולחבר החדש שלה, הוא החל לחשוב על העתיד וכיצד יגרום להם לשלם על מה שעשו.