אמא צעירה הרשתה לחתול לישון ליד בנה החולה — ומה שקרה חודש לאחר מכן הִמּם אותה.
עשרות פעמים הזהירו אותה: „אסור לתת לחתולים להתקרב לתינוקות, ובטח לא לחולים.“
אבל קלרה, מותשת מלילות ללא שינה ומבכי מתמשך, החליטה לשבור את כל הכללים.
מהימים הראשונים אחרי הלידה היא הרגישה שמשהו מיוחד בבנה. גוש קטן וחמים, עטוף בבגד גוף כחול וכובע ורוד, נח בקושי על חזהּ. אך השמחה התחלפה במהרה בדאגה: הרופאים הודיעו שהתינוק נולד עם מום מולד בלב. המחלה לא הייתה קטלנית, אך דרשה שקט וזהירות. „העיקר – אל תתנו לו לבכות,“ אמרו הרופאים.
אבל לעצור תינוק מלבכות זה כמעט בלתי אפשרי. בכל פעם שבכה, גופו רעד, שפתיו החווירו ונשימתו נעשתה כבדה. קלרה לחשה בייאוש: „תנשום, יקירי, בבקשה, תנשום…“ — אך זה הועיל לזמן קצר בלבד.
הלילות הפכו לעינוי. התינוק השתעל ונחנק, והאם ישבה ערה, מותשת וחסרת אונים. בעלה, דמיטרי, ניסה לעזור בהתחלה, אך עד מהרה גבר עליו הכעס.
— את מפנקת אותו, — אמר בעייפות. — הוא צריך משמעת, לא את הדמעות שלך.
— הוא עוד לא בן חודש, — ענתה קלרה בקול רועד. — הלב שלו לא עומד בזה.
אבל דמיטרי רק נופף בידו בזלזול. מילותיו הקרות פגעו בה יותר מכל.
בלילה אחד, כשבנה שוב פרץ בבכי, קלרה התמוטטה בכיסא ליד העריסה. לפתע החתול האפור המפוספס, ברסיק, צעד חרש על הרצפה וקפץ ישר אל תוך העריסה.
— לא! — צעקה קלרה ורצה אליו.
אך לפתע התינוק נרגע. השיעול נעלם, נשימתו התייצבה, וברסיק התכרבל לידו והניח את כפו על בטנו. הילד נרדם – שינה עמוקה ושקטה, לראשונה זה זמן רב.
קלרה לא האמינה למראה עיניה. באותו רגע נכנס דמיטרי לחדר. כשראה את הסצנה, החוויר.
— את השתגעת? — לחש בכעס. — החיה הזו עלולה לחנוק אותו! או להדביק אותו!
— תסתכל בעצמך, — ענתה בשקט. — הוא רגוע. הוא נושם.
אך דמיטרי סגר את הדלת בזעם ויצא. קלרה נשארה לבד, מקשיבה רק לנשימת בנה ולגרגור החרישי של החתול.
מאותו לילה, ברסיק בא מיוזמתו אל העריסה. בכל פעם ששכב ליד הילד, הוא נרדם ללא שיעול וללא קוצר נשימה. אבל הסביבה לא קיבלה זאת. שכנים ריכלו, קרובים לעגו. אפילו אחותה של קלרה, מרינה, אמרה לה בפנים:
— זה טירוף! חתולים מפיצים מחלות. את מסכנת את הילד!
— בלעדיו הוא לא ישן, — ענתה קלרה. — הוא נחנק כשברסיק איננו.
מרינה הסתובבה בבוז, אך קלרה ידעה — שיקראו לה משוגעת, היא תעשה מה שמציל את בנה.
חלפו שבועות. הילד התחזק, עורו קיבל גוון ורוד, נשימתו נהייתה רגועה. אך יום אחד דמיטרי שוב התפרץ, כשראה את החתול ליד העריסה:
— או החתול – או אני!
מזעפו הילד נבהל ופרץ בבכי, אך ברסיק ניגש אליו, נגע באפו והחל לגרגר. הילד נרגע מיד.
קלרה הביטה בבעלה ואמרה בשקט:
— אני לא אגרש את מי שעוזר לבננו.
חודש לאחר מכן הגיעו לבדיקה. הרופא, ד”ר פרוחורוב, עיין בתיק והרים גבה בהפתעה:
— מצבו השתפר משמעותית. הדופק יציב, הנשימה רגועה. מה עשיתם?
קלרה היססה, אך לבסוף אמרה:
— הרשינו לחתול לישון לידו.
הרופא הנהן לאט:
— זה נשמע מוזר, אבל ייתכן. חום הגוף והגרגור של חתולים יכולים להשפיע טיפולית – לווסת נשימה וקצב לב, להרגיע. רק ודאו שהחתול בריא. אולי באמת החתול שלכם הוא התרופה שלו.
דמיטרי עמד בצד, נדהם. מבטו היה רך מתמיד.
— תסלחי לי, — אמר בלחש. — לא האמנתי.
— גם אני לא, — חייכה קלרה. — אבל כנראה הבן שלנו האמין ראשון.
באותו ערב עמד דמיטרי זמן רב ליד העריסה, מתבונן בברסיק שהתכרבל לצד הילד. הוא ליטף את החתול ולחש:
— תשמור עליו.
קלרה צפתה בהם מהדלת, עיניה דומעות. בבית, שבו לא מזמן שררו פחד ודמעות, נשמעו כעת רק גרגור רך ונשימת תינוק שלווה.
לפעמים אהבה וישועה מגיעות בדרכים שלא צפינו כלל.
ומה אתם חושבים — האם לחתולים באמת יש כוח ריפוי, או שזה רק צירוף מקרים? שתפו אותנו בדעתכם בתגובות.