ארבע שנים לאחר מותו של בעלי דניאל, איבדתי גם את בני איתן בן התשע-עשרה למחלה נוירולוגית נדירה. בהלוויה שלו ניגשה אליי אישה בשם רבקה, שבתה לילי קיבלה את לבו של איתן בתרומת איברים. רבקה מסרה לי מכתב מאיתן, שממנו התברר כי במשך שמונה-עשרה שנה דניאל שלח לה כסף בסתר — דבר שגרם לאיתן להאמין שלילי היא למעשה בתו הביולוגית של בעלי המנוח.
מזועזעת עד עמקי נשמתי ממה שהרגיש כמו בגידה כפולה, התעמתתי עם אמו של דניאל והתחלתי לנבור במסמכים עסקיים ישנים. כך גיליתי שבמציאות דניאל האשים את שותפו העסקי לשעבר, מייקל — בעלה המנוח של רבקה — בכישלונו הכלכלי שלו, לפני שמייקל נהרג באופן טרגי בתאונת דרכים לאחר המריבה האחרונה ביניהם.
נחושה לגלות את האמת במלואה, איתרתי את רבקה בביתה. שם היא חשפה שהתשלומים החודשיים הסודיים של דניאל וקרן הנאמנות שהשאיר ללילי לא נבעו מרומן, אלא מתחושת אשמה עצומה על כך שהרס את שמו הטוב של מייקל ואת חייו. במהלך העימות שלנו נכנסה לילי לחדר — לבו של איתן פועם בחזה — וסיפרה שלפני מותו איתן כבר גילה את מלוא האמת על אשמתו של דניאל ועל זהותה האמיתית של אביה.
איתן כתב בכוונה את המכתב המטעה כדי לוודא שאחפש את רבקה, אפגוש את לילי ואבין מדוע בחר לתרום לה את לבו. כשראיתי כיצד לילי ממשיכה לחיות בזכות המתנה שהעניק לה בני, הבנתי שאיתן הצליח להביט מעבר לטעויות הכואבות של בעלי המנוח. הוא לימד אותי שאהבה אינה רק להיאחז באבל, אלא גם לבחור במה שימשיך לחיות אחריו.