קופי, פקח בפארק הלאומי סרנגטי, ראה הרבה ב-15 שנות שירותו. לידות גורים, שריפות, ציידים לא חוקיים, חיים שניצלו…
אבל באותו בוקר, משהו חיכה לו שיהפוך את נשמתו על פיה.
בקצה השמורה, ליד השיחים, הוא שם לב לתנועה.
כשהתקרב, ליבו צנח.
אריה עמד מולו.
אבל לא מלך החיות. רוח רפאים.
הטורף בקושי עמד: עור ועצמות, רעמה עמומה, עיניים מלאות כאב.
קופי הפר כל פרוטוקול.
הוא הוציא חתיכת בשר והניח אותה בזהירות מול החיה.
האריה רעד, כאילו מפחד, אבל אז הוא צעד צעד והחל לאכול.
רק אז ראה הפקח את האימה האמיתית.
כל גופו של האריה היה מכוסה בקרציות ובטפילים.
זחלי זבובים זחלו בפצע הצדדי.
החיה גססה באיטיות – היא פשוטו כמשמעו נאכלה חיה.
קופי הזעיק צוות וטרינרי נייד.
שעה לאחר מכן, הרופאים כבר היו במקום.
האריה הורדם, גופתו נוקתה, פצעיו טופלו, והוחל עירוי תוך ורידי.
ואז הם גילו את סיבת סבלו – כדור של צייד נתקע בצדו.
הניתוח נמשך כמעט שעה.
כאשר ליבו של החיה החל שוב לפעום בהתמדה, קופי נשף.
הוא לא ידע אם האריה ישרוד, אך עשה כל שביכולתו.
במרכז השיקום קראו לו זוברי – “חזק” בסוואהילי.
בימים הראשונים הוא בקושי זז.
אבל אז הוא התחיל לקום. לאכול. להסתכל סביב.
ועם כל בוקר, הוא גדל בביטחון.
שישה חודשים לאחר מכן, הוא כבר לא דמה לחיה הגוססת. חזק, גאה, עם רעמה עבה. יום השחרור הגיע.
קפה פתח באופן אישי את שער הכלוב. האריה הסתובב – כאילו פגש את מבטו לרגע.
וצעד אל תוך הסוואנה. חופשי.
הזמן חלף.
והפקחים ראו את זוברי שוב – לא לבד הפעם. לביאה ושלושה גורים היו בקרבת מקום. הוא הפך למנהיג. לאב. למגן.
אדם אחד – החלטה אחת – וחיים שלמים ניצלו ממוות. קפה לא רק הציל את האריה. הוא הציל את האמונה שגם בעולם שבו כאב חזק מחמלה, טוב לב אנושי עדיין יכול לנצח.