המספרת, לילה, הייתה בת שש כאשר הוריה נהרגו על ידי נהג שיכור. לנוכח הזוועה של אומנה אפשרית, סבה, אז בן 65, לקח אותה מיד, והפך לאפוטרופוס ולגיבור היחיד שלה. הוא ויתר על חדרו, למד לצמות את שערה והקדיש לה את חייו, מה שהעניק לה השראה לשאיפתה להיות עובדת סוציאלית ולהציל ילדים, בדיוק כפי שהציל אותה. אך ככל שלילה גדלה, היא נעשתה מתוסכלת וכועסת יותר ויותר על משפט חוזר שסבה השתמש בו: “אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה, קטנטנה”. חוסר נתפס זה פירש בגדים שהורשו ממנה, טכנולוגיה מיושנת וחיים של אילוץ כלכלי מתמיד, שלילה פירשה כהוכחה לכך שהבטחתו של סבה – שהיא יכולה להיות כל דבר – הייתה שקר.
מרירות זו הוחלפה בפחד מתיש כאשר סבה, שכבר סבל מבעיות בריאות, חלה קשה. ללא כסף למטפלת, לילה שלבה בין בחינות התיכון האחרונות שלה לבין טיפול במשרה מלאה, חשה פאניקה גוברת עם כל סימן לדעיכתו ודאגה נואשות לעתידה הלא ודאי. זמן קצר לפני מותו, סבא ניסה לומר לה משהו חשוב, אך לילה, שהעדיפה את שלוותו, אמרה לו שהם ידברו “מאוחר יותר” – רגע שמעולם לא הגיע. לאחר מותו, לילה הייתה לבדה, מוצפת בחשבונות, וניצבת בפני האפשרות המפחידה של מכירת הבית כדי לשרוד. היא הגיעה למסקנה שהוא היה גאה מדי מכדי לבקש עזרה ושהיא משלמת כעת את המחיר האדיר ביותר על עוניו.
שבועיים לאחר ההלוויה, לילה קיבלה שיחת טלפון מסתורית מנציגת בנק, גב’ ריינולדס, שהסבירה שסבא “לא היה מי שחשבה שהוא”. לילה חששה מחובות עצומים ומיהרה לבנק, אך גב’ ריינולדס תיקנה במהירות את חששותיה, והסבירה שסבא היה למעשה אחד החוסכים המסורים ביותר שהכירה אי פעם. האמת המדהימה נחשפה: סבא היה חסכן במכוון במשך 18 שנים והקים קרן חינוך מוגבלת מאוד על שמה של לילה זמן קצר לאחר שנרשמה. כל “אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה” היה, למעשה, מעשה מודע של הקרבה, חיסכון בכסף כדי לבנות את חלומה.
גב’ ריינולדס הראתה ללילה מכתב שסבא כתב כמה חודשים קודם לכן. בפתק, הוא התנצל על כך שנאלץ לומר “לא” לעתים כה קרובות והסביר שהמחסור היה הכרחי כדי להבטיח שתוכל להגשים את חלומה להיות עובדת סוציאלית ולהציל ילדים. הוא אישר שהבית שולם ושהקרן מכילה מספיק כספים כדי לכסות ארבע שנים מלאות של שכר לימוד, מגורים, מזון ומלגה נדיבה בכל אוניברסיטה ציבורית. לאחר קריאת הפתק, לילה התמוטטה במשרד, והבינה את גודל אהבתו והקרבתו האמיתיים.
לאחר שהנטל הכלכלי הוסר ועתידה מובטח בזכות מעשה המסירות העמוק שלו, לילה בחרה בתוכנית שירות הקהילה הטובה ביותר במדינה והתקבלה במהירות. באותו ערב, היא עמדה במרפסת, הביטה בכוכבים ולחשה נדר לסבה המנוח: “אציל את כולם, בדיוק כפי שהצלת אותי”. לילה הבינה ש”שקר המחסור” היה מעשה האהבה הגדול ביותר שידעה אי פעם, וכעת היא הייתה נחושה לחיות חיים ראויים להקרבתו המונומנטלית ולגבורתו הבלתי מעורערת.