היא נכנסה לחנות, נשענת על מקל הליכה ישן.
כל צעד הטיל כאב בגבה, אך היא לא הייתה רגילה לסגת – היא אולי בת תשעים, אך חיים עצמאיים היו עניין של כבוד עבורה.
היא נעה באיטיות על המדפים, כפות רגליה חורקות על האריחים הקרים. מטפחת דהוי הייתה על ראשה, ובידה רשימת קניות, כתובה בכתב יד רועד.
לחם, מעט חמאה, חלב. הכל פשוט. הכל – מחושב לקראת הפנסיה האחרונה שלה.
היא אספה את המצרכים, בהתה בתגיות המחיר זמן רב, ואז נאנחה בשקט והחזירה אותם למקומם.
פניה היו עייפות, עיניה השלמה.
היא הייתה רגילה לבדידות, רגילה לכך שאף אחד לא שם לב לזקנים.
קהל התקהל סביבה – סליו של מישהו רעדו, מישהו התווכח ליד ויטרינת הראווה, מישהו דיבר בקול רם בטלפון.
איש לא שם לב למעידתה.
המקל החליק מידה.
גופה השברירי התנודד – ונפל.
“אה… אלוהים אדירים…” היא לחשה ברכות כשכאב חלחל ברגלה.
לרגע, אחת הקונות הסתובבה. ואז – הסיטה את מבטה.
מישהו צחקק. מישהו פשוט עבר על פניה, צעד סביבה כאילו הייתה חלק מהרצפה.
הזקנה ניסתה לקום. היא משכה את עצמה בעזרת זרועותיה, נשענה על ברכה, ואז התמוטטה שוב.
אצבעותיה רעדו. שפתיה לחשו משהו בשקט – תפילה או בקשה.
“עזרה…” היא נשפה בקושי בקול רם.
אבל איש לא הגיע.
גבר אחד הוציא את הטלפון שלו והתחיל לצלם. “תוכן”, הוא צחקק, ולחץ על הקלטה.
הזקנה זחלה לעבר היציאה. לאט, נאחזת ברצפה. מקל ההליכה שלה נופף לצידה כמו מטרונום.
כל תנועה שעשתה נראתה כמו מאמץ נואש.
וסביבה, אנשים פשוט נפרדו. חלקם הסיטו את מבטם. חלקם העמידו פנים שהם ממהרים.
היא חשבה רק על דבר אחד – להגיע לשם. איכשהו.
ולפתע, זוג נעלי ספורט ורודות קטנות הופיעו מולה. הסבתא הרימה את מבטה – ילדה בת חמש בערך עמדה מולה, אוחזת בדובי.
הילדה כרעה על כריעה ושאלה בשקט,
“סבתא… את סובלת מכאבים? למה את בוכה?”
האישה הזקנה לא ענתה מיד – גוש נתקע בגרונה.
היא רק הנהנה וניסתה לחייך.
“איפה אמא שלך, יקירה?” לחשה.
“שם,” אמרה הילדה, וללא היסוס, אחזה בידה של סבתה. “אל תפחדי. אני אעזור.”
אמה של הילדה שמה לב למראה ורצה אליה.
“אמא,” אמרה הילדה, “היא סובלת מכאבים, תעזרי לה.”
האישה, מבולבלת, כרעה ברך לידה, עזרה לה לקום והושיבה אותה על ספסל ליד היציאה.
היא התקשרה לפקידת הקבלה ולאמבולנס.
בזמן שחיכו לפרמדיקים, הילדה לא שחררה את ידה של סבתה.
“הכל בסדר,” לחשה. “אף אחד לא יעזוב אותך עכשיו.”
כאשר הפרמדיקים הגיעו ולקחו את האישה הזקנה, דממה מוזרה מילאה את החנות.
אנשים שהביטו הצידה רק רגע קודם לכן לא יכלו לפגוש זה את זה בעיניים.
אף אחד לא אמר מילה.
כי כולם התביישו.
ורק ילדה קטנה אחת הראתה מהי אנושיות אמיתית.
היא לא עברה לידה.
היא פשוט ראתה – והושיטה את ידה.