לפני שלוש שנים, חיי השתנו לנצח. הייתי כבאי ורצתי לדירה בוערת כדי לחלץ את בנו של עמית לעבודה. שרדתי, אבל השריפה שרפה את שתי רגליי מתחת לברכיים. התעוררתי בבית חולים, מוקף בצינורות וכבלים, רק כדי לגלות שאשתי, קרלי, נפטרה באותו יום ממש. בתי, אמה, הייתה בת 13, ולפתע, נשארנו רק שתיים שניסינו לנווט יחד במציאות חדשה וקשה. הצחוק והאור בביתנו נעלמו כמעט בן לילה, והוחלפו בדממה ובחוסן שקט.
אמה נסוגה, ציירה וקוראת בדממה, נמנעת מקשר עין, בזמן שאני ניסיתי להראות אהבה בדרך היחידה שידעתי – להכין ארוחת ערב, להשאיר פתקים טיפשיים ולנגן את המוזיקה האהובה עליה. אמרתי לה שוב ושוב כמה אני גאה בה, בתקווה שזה יגרום לה להרגיש נתמכת, גם כשהיא מתאבלת בדרכה שלה. למרות הקשיים שלנו, הקשר בינינו נותר בלתי מדובר, אך בלתי שבור. לא ידעתי אז שהיא מתכננת בסתר משהו יוצא דופן בשבילי, מונע על ידי אהבה שעדיין לא תפסתי במלואה.
יום אחד גיליתי ערימות של כסף חבויות בתיק הגב שלה. האינסטינקט הראשוני שלי היה פחד ודאגה – היא הייתה רק בת 16, ומאיפה הגיע כל הכסף הזה? אמה הודתה שהיא תפרה שמלות לחבריה לכיתה בלילות וחסכה כל שקל כדי לקנות לי רגליים תותבות. היא עבדה בסתר, ניצלה את השקט של הבית כדי לעצב ולייצר אותן, הכל כדי שאוכל ללכת שוב. ליבי נשבר וגדל בו זמנית, המום מאומץ ליבה ומסירותה.
עד מהרה, עם זאת, נודע לי שהספק שעליו הסתמכה היה רמאי. זה היה רגע מפחיד, אבל התמודדנו איתו יחד. הסברתי לה את הסכנה והרגעתי אותה שהיא כבר נתנה לי את המתנה הגדולה ביותר – את אהבתה, את מאמציה ואת אמונה בי. כמה שבועות לאחר מכן, כשהביטוח אישר סוף סוף את התותבות שלי, החל השיקום. בעידודה של אמה, למדתי לעמוד וללכת שוב. כל צעד היה כואב, כל תנועה אתגר, אבל התמיכה הבלתי מעורערת שלה נשאה אותי קדימה.
נשף הסיום התקיים זמן קצר לאחר שעשיתי את צעדי המלאים הראשונים שלי. אמה לבשה שמלה שתפרה בעצמה, ולראשונה מזה שנים, יכולתי לראות את מלוא היקף היצירתיות, הנחישות והאהבה שלה. רקדנו תחת אורות חדר ההתעמלות, ובאותו רגע הבנתי שהיא לא רק נתנה לי את מתנת ההליכה – היא נתנה לי תקווה וכוח להמשיך הלאה. להיות אבא שלה, למרות הכל, הפך למתנה הגדולה מכולן, תזכורת לכך שאהבה יכולה להגדיר מחדש מה זה אומר להיות משפחה.