בגיל תשע עשרה, הייתי מצפה לילד.
אבי הסתכל עליי כאילו הייתי בלתי נראה ואמר,
— סידרת את המיטה שלך בעצמך. עכשיו תיכנסי אליה.
ואז הדלת נטרקה.
אוויר נובמבר חדר לריאותיי, נשימתי הפכה לקונפטי לבן.
היה לי תרמיל, מעיל שלא נסגר, וחיים קטנים מתפתלים בתוכי.
מבעד לחלון המטבח ראיתי את אמי בוכה, אבל היא לא יצאה.
אחי שילב את זרועותיו וחייך כאילו זכה במשהו.
הליכה פירושה הישרדות.
ירדתי מהמרפסת בלי להסתכל לאחור.
בעיירה הקטנה שלנו במערב התיכון, המוניטין היה חשוב יותר מכל דבר אחר.
אבי היה דיאקון בכנסייה – לחיצת היד שלו הייתה כמו דרשה.
הוא לבש את בגדי יום ראשון שלו כמו שריון וציטט כתבי קודש כמו חוק.
אבל כשה”בעיה” נכנסה לביתנו, הכללים שלו הפכו לכלי נשק.
למדתי מוקדם: מילים יפות יכולות להיות ריקות אם הן משמשות כדי להוציא אותך לרחוב.
עבודה, חום ושמיכות זולות
הישרדות פירושה עבודה בשתי משמרות.
בלילה ניקיתי משרדים; במהלך היום שטפתי כלים מלוכלכים בדיינר.
שכרתי חדר עליית גג ישן שבו הברז טפטף לכיור והרדיאטור גנח חזק יותר משחימם.
ישנתי תחת שמיכות משומשות וחיממתי את ילדי בגופי.
כל רפרוף בבטן שלי היה הבטחה. אלה כבר לא היו רק החיים שלי. אלה היו החיים שלנו.
תרמוס ומשפט
ערב מקפיא אחד לפני חג המולד, המכונית השאולה התקלקלה.
ישבתי בתחנת האוטובוס ובכיתי כשאישה בת שישים בערך התיישבה לידי.
היא הגישה לי תרמוס חם ואמרה,
— ילדה, אלוהים לא מבזבז כאב.
הנחתי את המילים האלה בתיק שלי כמו מגן.
אם את יכולה להפוך כאב, אולי את יכולה להפוך בושה לדלק.
מציאת הדרך החוצה
הקפתי את שיעורי הערב בקטלוג המכללה והגשתי בקשה למלגות והלוואות.
נרשמתי לתוכנית קציני מילואים – המבנה דמה לסולם.
אמרתי לעצמי: לתכנן. לעקוב אחר התוכנית. להתמיד.
הבוקר הראשון של אמילי
בתי – אמילי – נולדה בחדר קטן בבית חולים.
צמיד אמצעי המניעה עדיין בער על פרק כף היד שלי כששמתי אותה בעגלה הזולה
והלכתי לשכנה שטיפלה בה בזמן שאכלתי ארוחת בוקר.
הבוקר הריח מקפה שרוף ואבקת תינוקות.
הלימודים היו מסנוורים כמו אורות ניאון.
הופעות פומביות שלחו צמרמורת בעמוד השדרה שלי.
עם שחר, תוכנית הכשרת הקצינים יצרה אותנו לשורה, לימדה אותנו להמשיך גם כשהיינו עייפים.
אנשים שמרוממים
בחדר האוכל, סמל וולט, ותיק ארטילריה, הגיש לי דפי נייר מקופלים –
תרגילים, טיפים למניעת שלפוחיות, איך לקשור מגפיים.
הוא קרא לכל אישה “גברתי”, והכבוד הזה נשאר איתי.
רות סילברהייר הביאה תבשילים בלי לשאול שאלה אחת.
היא לימדה אותי להרים את הסנטר בלי לעורר רחמים.
הכנסייה הקטנה בין המכבסה לבית העבוט
הפכה לחלל שהדיף ריח של קפה מבושל ותקווה.
חשבונות, חוטים וטריקים קטנים
הכסף היה צר.
כשהגיע חשבון הגז עם בול אדום, תרמתי פלזמה פעמיים כדי למנוע את ניתוק החשמל.
בישלתי עוף אחד בשלוש ארוחות ערב.
תפרתי כפתורים עם חוט דנטלי.
בלילה, קראתי על התמדה ורשמתי הערות.
בספרייה, שם מכונת הצילום טרפה מטבעות,
כתבתי את החיבור שלי לתכנית הקצונה ולחצתי על “שלח” בידיים רועדות.
המכתב ששינה הכל
מכתב הקבלה הגיע בסוף האביב.
לחצתי אותו לחזי ובכיתי בשקט, כמו קו שהופך לכביש.
האימונים צרכו אותי ואז חיברו אותי מחדש.
למדתי לספור צעדים, להישאר במסלול,
לסדר את המיטה כדי שהפינות יוכלו לחצות את החושך.
המדריכים צעקו – תיקנתי את עצמי והמשכתי.
פרס ויומן
פספסתי את צעדיה הראשונים של אמילי כי הייתי באימון.
שבוע של גן ילדים אבד בגלל חתימות, שפיציתי עליהם בהתנצלויות ובמרק.
לפעמים אור הבהב במרפסת בחלום.
לפעמים שלווה הגיעה כמו הגאות.
כוכבים על הכתף, אמילי לצידו
כשהוסמכתי כקצינה, המדים נחו על כתפיי כמו הבטחה,
והכוכבים החדשים על הכתף סימנו לרגע את משוואת החיים.
אמילי מחאה כפיים בבגדי יד שנייה.
שלחתי תמונה לאמי: אנחנו בטוחים. עשינו את זה.
לא שלחתי כלום לאבי. הגאווה עדיין כואבת.