חריקת מגפי הדיג הבוציים הדהדה על פני הרצפה החלקה של אולם התצוגה היוקרתי “אוונגרד מוטורס”. גבר מבוגר, ספוג מים מהגשם הכבד שבחוץ, נכנס כשהוא לבוש במעיל גשם ירוק ישן ונושא על כתפו תיק ציוד דיג. מראהו המבולגן נראה די לא במקום בין רכבי השטח היוקרתיים הנוצצים. סופיה, פקידת הקבלה, נתנה לו מבט מתנשא והזכירה לו בקרירות שתחנת האוטובוס נמצאת מעבר לרחוב.
הזקן, תוך התעלמות מדבריה של סופיה, התעקש לבחון את רכב השטח השחור שעל הדוכן. באותו רגע, מנהל אולם התצוגה, מארק, הגיע, נועץ מבט כועס במגפיו המלוכלכים ובבגדיו הקרועים של האיש. “זה אולם תצוגה בלעדי ללקוחות מכובדים; מקומך הוא במוסכי תיקונים ישנים!” הוא קרא, והורה לאבטחה לגרש אותו. מארק החליט שהאיש הוא “אף אחד” בהתבסס על מראהו.
הזקן נותר אדיש; הוא פשוט הושיט יד לכיסו ושלף את הטלפון שלו. “שלום מייקל, הגעתי לגלריה שהזכרת, אבל הצוות לא ממש מסביר פנים”, הוא אמר, כשהוא מושיט את הטלפון הרועד למארק. הקול בצד השני היה הבעלים האמיתי של רשת הגלריות. פניו של מארק הפכו אפרפרות תוך שניות. הוא גמגם התנצלויות, כשהבין מי באמת האיש שניסה לפטר.
בתוך דקות, כל הצוות התחנף לאיש הזקן. ה”דייג” שהוא פשוט הביט בו מלמעלה, לאחר שהקשיב למפרט המכונית, שלף את פנקס הצ’קים שלו. הוא קנה לא רק את המכונית השחורה הזו, אלא שלוש מאותו דגם. תחת מבטים נדהמים, הוא חתם, “אחת בשבילי, והשתיים האחרות לשומרי הראש שלי שמלווים אותי בדיג”.
התברר שהאיש הצנוע הזה היה הבעלים המיליארדר של חברה בינלאומית שנהנה לבלות את זמנו הפנוי ליד הנהר. באותו יום, כל מי שהיה בגלריה למד לקח קשה: בגדיו של אדם אינם קובעים את ערכו או כוחו; כבוד אמיתי טמון באופי.