לאחר משמרת מתישה של 12 שעות, אריאל, אם לשניים מותשת, גררה את דרכה בין מעברי הסופרמרקט, גופה ונפשה כבדים מעייפות. בין הצטננותן של בנותיה המתבגרות, מאבקי שיעורי הבית והכאוס השקט של החיים שאחרי הגירושין, אפילו איסוף לחם וחלב הרגיש מונומנטלי. תחת אורות הפלורסנט המזמזמים, היא החליפה מילה קצרה וחמה עם מנהל החנות על המחווה האדיבה שלה לשכן המתאושש, רגע חולף של אור ביום מתיש.
בקופה, אריאל הבחינה בגבר מבוגר שנאבק מכיוון שכרטיס האשראי שלו נדחה שוב ושוב. נבוך ובודד, הוא נראה כאילו הוא צונח לתוך עצמו, תמונה של ייאוש שקט. ללא היסוס, אריאל נכנס, שילם עבור המצרכים שלו והוסיף חפיסת שוקולד קטנה – מחווה שהפתיעה אותו יותר מהאוכל עצמו. מעשה החסד הפשוט נגע בו באופן ניכר, והוא הודה לה שוב ושוב כשיצאו החוצה, אוויר הערב הביא דממה עדינה ומנחמת.
יומיים לאחר מכן, אישה בשם מרתה הופיעה בפתח ביתה של אריאל והסבירה שסבה, דלטון, האיש לו עזרה, ביקש בקשה אחרונה: לראות אותה. אריאל עקבה אחרי מרתה לביתו של דלטון, שם הביע הגבר השברירי את תודתו לא רק על עזרתה אלא גם על ההתחשבות שהזכירה לו שעדיין יש טוב לב בעולם. בידיים רועדות, הוא הגיש לה מעטפה, אות מוחשי להערכתו על טוב ליבה השקט והבלתי אנוכי.
דלטון נפטר זמן קצר לאחר מכן, ואריאל נשארה איתו עד שהגיעו הפרמדיקים, סופגת את חומרת הרגע תוך שהיא מעריכה את הקשר האנושי הפשוט שחלקו. מאוחר יותר, בבית, היא פתחה את המעטפה וגילתה צ’ק על סך 100,000 דולר. המומה ומלאת המומה, היא הבינה שהפעולה הקטנה של קניות עבור גבר נאבק הפכה למשהו משנה חיים, גמול מעבר לכסף – תזכורת לכוחו העמוק של טוב לב.
ישבה עם בנותיה, אריאל סיפרה את סיפורו של דלטון, את תודתו ואת המתנה הבלתי צפויה. יחד, הם החליטו לכבד אותו על ידי טיול משפחתי שובב, צחוק על קינוחים ונהנה ממסעדה בסגנון אליס בארץ הפלאות. לראשונה מזה שבועות, אריאל הרגישה קלה; נטל התשישות הוסר על ידי אפקט הגלים של מעשה קטן וחמלה שלה – הוכחה שגם ברגעים רגילים, חן ונדיבות יכולים לשנות חיים.