המספר, גבר בן 78, מתאר את קיומו הבדיד לאחר שתאונה משביתה הותירה אותו פצוע וחסר כל. הוא גר בבית זעיר, רעוע ודולף ליד הכביש המהיר ומסתמך אך ורק על שני עצי התפוח הישנים בחצרו למחייתו. בכל בוקר הוא ממלא ארגז קטן בתפוחים ומחכה בצד הדרך, בתקווה למכור אותם. מאות מכוניות חולפות על פניו מדי יום, נהגיהן מציצים בו לפני שהם מסיטים את מבטם במהירות, וגורמים לו להרגיש בלתי נראה לחלוטין ונשכח על ידי העולם.
יום אחד, שגרת חייו נקטעה כאשר אופנוע בודד עצר. הרוכב, גבר גבוה ומזוקן שהציג את עצמו כג’ון, עצר והתכופף בגובה המספר. שאלותיו העדינות של ג’ון – האם מישהו עוזר לו, והאם הוא אוכל או נשאר חם – גרמו לקשיש להודות בביישנות שהוא בקושי אכל והיה לו קר כל הזמן. ג’ון ביצע שיחת טלפון מהירה, והמספר הניח שהוא פשוט יעזוב כמו כולם, אך עשרים דקות לאחר מכן, קבוצה שלמה של חבריו של ג’ון הגיעה, כולם על אופנועים.
ג’ון ניגש אליו שוב וביקש רשות לעזור. לאחר שחי על תפוחים במשך כל כך הרבה זמן, הסכים המספר לבסוף. הקבוצה אספה מיד את חפציו הדלים ושכרה חדר קטן, יבש וחם בקרבת מקום. תחושת הנוחות הייתה כה לא מוכרת עד שהמספר בקושי הצליח לישון בלילה הראשון. למחרת, רוכבי האופנועים חזרו, כשהם מביאים אספקת מזון חיונית, בגדים חמים ושמיכה נחוצה לו מאוד – ניגוד מוחלט לחייו הקודמים של רעב וקור.
נדיבותם של ג’ון וחבריו לא הסתכמה במחסה ובאספקה. ג’ון התקשר למספר מדי יום, והציע קשר ותמיכה מתמידים. לאחר שנים של תחושה שהחברה נטשה את הפגיעים, מעשה פשוט זה של טוב לב הוכיח שקשר אנושי אמיתי עדיין קיים. המספר הבין שבילה שנים בתחושה של בדידות, מתוך אמונה שהעולם פשוט חלף על פני אנשים במצבו.
מעשה החסד היחיד – החלטתו של ג’ון לעצור את האופנוע שלו ולראות את האיש שמוכר תפוחים – השפיע באופן מיידי ועמוק. חייו של המספר השתנו במהירות מחיי הישרדות וייאוש בבית בלתי ראוי למגורים לחיי חמימות ושלווה בלתי צפויים. הוא הגיע למסקנה שלפעמים כל מה שצריך זה מעשה חמלה ועצירה פשוטה כדי להזכיר למישהו שהוא לא באמת לבד.