המספרת, ג’ון (56), מספרת כיצד בנה, מארק, הגשים את חלומם הנצחי של משפחתו – אשתו, מליסה, ובתם בת השנתיים, אמה. למארק, פועל בניין, היו תוכניות שאפתניות להרחיב את הבית והבטיח את עתידו על ידי כתיבת צוואה שהורישה את הנכס לאמה. למרבה הצער, מארק נפטר זמן קצר לאחר מכן בתאונת בנייה. בהלוויה, מליסה, אז בת 27, נטשה בקרירות את בתה בת השנתיים ואת הבית, זרקה את המפתחות לג’ון לפני שנסעה עם גבר אחר. ג’ון עברה לגור שם מיד, קיבלה על עצמה משמורת בלעדית על אמה, ועבדה בכמה עבודות תובעניות – ניקיון, בייביסיטר ושירותי מלצרים – כדי לשלם את המשכנתא ולשמור על ביתו של מארק עבור בתו.
שש עשרה שנים חלפו, וג’ון, כיום בשנות השבעים לחייה, גידלה בהצלחה את אמה, שגדלה לאישה צעירה וחביבה. אמה הייתה מודעת לקשייה הכלכליים, גרמה לבגדים יד שנייה להיראות אופנתיים ונמנעה מבקשות לפריטים יקרים. ג’ון, לעומת זאת, ידעה שאמה משתוקקת להיראות יפה בנשף הסיום שלה, אך בחוסר רצון אמרה לה שהן לא יכולות להרשות לעצמן שמלה. נחושה לתת לנכדתה הזדמנות לזרוח, ג’ון קנתה בד סאטן כחול זול ובילתה ימים בתפירה קפדנית של שמלה בהזמנה אישית במכונת התפירה הישנה שלה. בלילה שלפני הנשף, אמה מדדה את השמלה הכחולה הנוצצת והכריזה בדמעות שזו “השמלה היפה ביותר שראיתי אי פעם”.
באותו רגע, נקישה חדה החזירה את מליסה, כיום בת 43, לחייהן. מליסה, לבושה בצורה מושלמת בבגדי מעצבים, נכנסה הביתה ללא הזמנה והעניקה לאמה שמלת ערב מעוצבת יקרה ונוצצת בצבע כסף. היא לעגה לשמלה הביתית, אמרה לאמה, “כולם יצחקו עלייך”, ודחקה בה לקחת את “השמלה האמיתית”. בעוד אמה מבולבלת, מעטפה חמקה מארנקה של מליסה. אמה הרימה אותה ומצאה בתוכה מסמכים משפטיים, הנושאים את שמה. חזותה של מליסה התפוררה, והיא הודתה במהרה במניע האמיתי שלה: היא רצתה שאמה תחתום על המסמכים כדי שתוכל למכור את הבית ולממן את חייה ה”זוהרים”, וחשפה שלא חזרה כדי להתחבר מחדש, אלא כדי לגנוב את ירושתה של אמה.
אמה אוחזת במסמכים הקרועים, התעמתה ברוגע עם האם שנטשה אותה שש עשרה שנים קודם לכן. היא דחתה את הרעיון ששמלה יפה או הבטחה לזוהר יכולים לפצות על היעדרות של חיים שלמים, וקבעה בתקיפות, “נטשת אותי. ועכשיו את כנראה צריכה כסף כדי להמשיך את ההצגה שלך.” אמה טענה בנחישות לבעלותה על הבית, והכריזה שג’ון היא “המשפחה היחידה שאני צריכה”. זועמת על הדחייה וההשמדה של מסמכיה, מליסה קיללה את אמה, קראה לה “ילדה כפוית טובה”, ואז לחשה שיר פרידה אכזרי לעבר ג’ון: “תתחרטי על זה כשתהיי בשנות העשרים לחיי חסרת פרוטה ותצטרכי לטפל באישה זקנה גוססת”, לפני שיצאה בסערה, עקביה נוקשים כמו יריות.
למרות העימות המטריד, המוקד חזר לליל הנשף של אמה. בערב שלאחר מכן, אמה, לבושה בשמלה הכחולה שג’ון תפרה באהבה, חזרה הביתה עם חיוך קורן, ומדווחת שחברותיה תיארו את השמלה בעבודת יד כייחודית ובלתי נשכחת. אמה חיבקה את ג’ון חזק ולחשה, “הייתי הנערה הכי יפה שם. בגללך.” ג’ון חשה תחושת הקלה וגאווה עמוקה, בידיעה שכל הקורבנות שלה הביאו לכך שהיא גידלה אישה צעירה, אדיבה וטבעית, בדיוק כמו מארק. מכיוון שאמה הלכה לקולג’ עם מלגה אך תכננה להישאר בבית, ג’ון הייתה בטוחה שעתידה בטוח ושהבית – הסמל הפיזי לחלומו של מארק ולמסירותה של ג’ון – יהיה לנצח שלה ושל אמה.