המספר, קיילב בן ה-31, גודל על ידי סבו ארתור לאחר שהוריו נפטרו כשהיה בן שבע. ארתור, אדם קשוח וישן, הפך למרכז עולמו של קיילב, לימד אותו שיעורי חיים תוך כדי גינון וטווי סיפורי משפחה במרפסת ביתם הקטן. אלה היו “שנות הזהב”, מלאות ביטחון ואהבה. אבל הביטחון הזה החל להתפורר כאשר קיילב הגיע לגיל 17. הוא התבייש יותר ויותר בחייהם הפשוטים, במשאית הישנה של ארתור ובבית הרעוע, והחל לדחות את סבו. בושה זו הובילה אותו לבקש מארתור להוריד אותו במרחק רחוב מבית הספר ובסופו של דבר להחלטה מודעת לברוח משורשיו כשיעבור לקולג’.
ברגע שעזב, קיילב נבלע ברצון לבנות “חיי בוגרים מצליחים”, שמשמעותם הייתה מתן עדיפות גוברת לעבודה ולציפיות המודרניות על פני עברו. מיקוד חדש זה הוביל לאחת עשרה שנים רצופות של סירוב להזמנות יום ההולדת השנתיות של סבא ארתור ליום הולדתו ב-6 ביוני. בכל שנה, ארתור היה מתקשר או שולח הודעה, מציע הזמנה פשוטה והבטחה לצלי הקדרה האהוב על קיילב, כאשר ההודעות שלו נשמעו עייפות והשלמה גוברת. קיילב הגיב בתירוצים מורכבים – מבחנים, דד-ליינים לעבודה או חברות – תוך התעלמות מאשמה מתמדת וממכרת ואמר לעצמו שהחמצת יום הולדת אינה עניין גדול כי הוא עסוק בבניית הקריירה שלו.
לפני מספר חודשים, ההזמנה הרגילה של ה-6 ביוני מעולם לא הגיעה, וההקלה של קיילב הפכה במהרה לפאניקה. הוא חשש שארתור חולה, או גרוע מכך, ויתר עליו לתמיד. קיילב, שלא היה מסוגל לשאת את השתיקה יותר, נסע שעתיים חזרה לעיר הולדתו בסוף יולי מבלי להתקשר קודם. כשהוא פנה לעיקול האחרון, הוא עמד מול המראה המחריד של בית ילדותו בהריסות: החיפוי הלבן היה מושחר מעשן, חלונות היו מנופצים וחלק מהגג קרס. ההרס אילץ אותו לעצור, והוא הבין מיד שזה לא סיוט, אלא מציאות מחרידה.
קיילב, שנבהל, קרא לסבו בין השרידים החרוכים עד שגברת הארלו, שכנתו של ארתור, הופיעה ומיד הרגיעה אותו שארתור חי. היא הסבירה ששריפה חשמלית שלושה חודשים קודם לכן כמעט הרגה את סבו, והותירה אותו מאושפז עם כוויות קשות. האמת הקשה פגעה בקיילב כאשר גברת הארלו גילתה שבית החולים ניסה להשיג אותו שוב ושוב במספר שארתור סיפק כאיש הקשר לחירום. קיילב הבין שהמספרים הלא ידועים הללו, מהם התעלם שוב ושוב ושלח לתא הקולי, היו שיחות שהודיעו לו שסבו נלחם על חייו. גברת הארלו הניחה את המכה האחרונה וההרסנית: ארתור מעולם לא הפסיק לשאול אם נכדו יבוא לבקר.
לפני שהלכה לבית החולים, גברת הארלו הראתה לקיילב שלמרות ההרס, ארתור ביקש מהכבאים לשמור את קופסת הזיכרונות הקטנה שלו. בפנים, יחד עם תמונות משפחתיות ישנות, קיילב מצא כל כרטיס יום הולדת גנרי ששלח אי פעם, המאשר את אהבתו ללא תנאי של ארתור. בבית החולים, כשראה את סבו שברירי אך מלא שמחה, קיילב נשבר והתנצל על הזנחתו. ארתור, לעומת זאת, פשוט הציע סליחה: “אתה כאן עכשיו. זה כל מה שחשוב.” קיילב נשאר לצידו במשך שבוע, והקשיב לסיפורי המשפחה היקרים שארתור תיעד ביומן – סיפורים שקיילב כמעט ויתר עליהם לנצח. כעת ארתור מתאושש בקרבת מקום, וקיילב מבקר אותו בכל סוף שבוע, ובונה באופן פעיל את ההיסטוריה המשפחתית שלהם. כעת הוא מבין שהאנשים שאוהבים אותנו לא יחכו לנצח, והוא היה בר מזל להפליא שהכיר בערכו של סבו לפני שיהיה מאוחר מדי.