נערה בחרה לא דוגמנית, אלא משרתת רגילה, עבור אביה המיליארדר. זה שינה את חייו של העשיר לנצח
רחש מזועזע הדהד במסדרונות אחוזת לנקסטר. המיליארדר ריצ’רד לנקסטר, אדם ששמו הופיע בהבלטה בכתבי עת עסקיים, קפא בחוסר אמון. הוא היה רגיל לנהל תאגידים, לחזות תנודות בשוק ולהחליט על סוגיות שעיצבו את גורלן של חברות. אך כעת הוא עמד בפני אתגר שלא הוכנה עבורו תוכנית עסקית.
בתו בת השש, אמליה, עמדה במרכז החדר – קטנונית, בשמלה כחולה, אוחזת בארנבת ממולאת. מבטה הרציני וידה המושטת ניפצו את הערב שתוכנן בקפידה.
“אני בוחרת בה”, אמרה הילדה, והצביעה על קלרה, משרתת בשמלה שחורה וסינר לבן.
דממה מחרישת אוזניים ריחפה באוויר.
עשרות דוגמניות ללא רבב עמדו מסביב – מסנוורות, גבוהות וכובשות לב. הן נקראו כדי שאמליה תוכל לעזור לאביה לבחור בת זוג חדשה לחיים. לאחר מות אשתו לפני שלוש שנים, ריצ’רד החליט שילדו זקוק לאם, והוא זקוק לאישה הראויה למעמדו.
הוא קיווה שבתו תתרשם מיופיים וחן האורחים. אבל אמיליה לא הסתכלה על שמלות ויהלומים. היא בחרה באישה שסיפרה לה סיפורי לפני השינה.
קלרה החווירה.
“אני?… גברת אמיליה, את בטח טועה…”
אבל הנערה הנידה בראשה.
“לא. את נחמדה. את אוהבת אותי. אני רוצה שתהיי אמא שלי.”
צחוק עמום פרץ במסדרון, ומבטים החליקו מקלרה אל המיליארדר. אבל ריצ’רד לא צחק. הוא עמד ללא תנועה, מנסה לעבד את מה ששמע זה עתה.
באותו ערב, הבית רשרש. המטבח היה מלא לחישות, הנהגים דנים במה שקרה. הגברות המוזמנות מיהרו משם, עקביהן נוקשים בקול רם על השיש, כמו אקורד הסיום של קבלת פנים כושלת.
ריצ’רד בילה את הלילה בחדר העבודה שלו, מסובב בהרהור את כוס הברנדי שלו. “אני בוחר בה.” המילים הדהדו בראשו.
הוא לא הצליח להבין מדוע ילד שגדל בפאר יימשך לאישה ללא זוהר, אמביציה או תואר?
למחרת בבוקר, אמיליה ניגשה לארוחת הבוקר בנחישות שאינה אופיינית לילדה.
“אם קלרה תעזוב, לא אדבר איתך שוב,” היא אמרה.
ריצ’רד היה המום.
“יקירתי, את לא מבינה,” הוא ניסה להתנגד. “העולם הזה לא כל כך פשוט.”
“אם כך אני לא רוצה את העולם שלך,” ענתה אמליה בעקשנות.
קלרה עמדה בצד, מושכת בשולי שמלתה בבלבול.
“מר לנקסטר, בבקשה אל תכעס. הילדה פשוט מתגעגעת לאמה…”
“ואתה לא יודע כלום על העולם שלי,” הוא נבח.
אבל מאותו יום ואילך, ריצ’רד החל להתבונן.
הוא צפה בקלרה צמה את שערה של אמליה, הקשיבה בסבלנות לפטפוטיה, ניגב את דמעותיה, והצליחה להצחיק אותה כשאף אחד אחר לא הצליח. הבית, שבו שלטה יוקרה קרה, התעורר לחיים. צחוקה של אמליה התחזק, עיניה בהקו.
קלרה לא השתמשה בבושם יקר, אבל היא הפיצה ניחוח של נוחות ושלווה. היא לא זרחה בנשפים, אבל היא עשתה את מה שאף דוגמנית לא יכלה – היא נתנה חום.
ולראשונה, ריצ’רד תהה: האם הוא מחפש אישה לעצמו או אם לבתו?
נקודת המפנה הגיעה בגאלה לצדקה. הוא לקח את אמליה איתו, בתקווה להכיר לה את החברה הגבוהה. אבל בזמן שדיבר עם שותפיו, הנערה נעלמה.
הוא מצא אותה ליד שולחן הקינוחים – מוכתמת בדמעות ובודדה.
“הם אמרו שאין לי אמא,” היא בכתה.
לפני שהספיק לענות, קלרה הופיעה לצידו. היא חיבקה בעדינות את אמיליה, לוחשת,
“יש לך אמא. היא צופה מהשמיים. ובזמן שהיא שם, אני כאן, לידך.”
ריצ’רד עמד והקשיב להם, ומשהו בתוכו שקע.
אחרי אותו ערב, הוא הפסיק להתווכח. הוא התחיל לשים לב לא לסינר, אלא לאישה. לא לעוזרת, אלא ללב.
הבית הפך שונה – חם יותר, אנושי יותר. ריצ’רד התחיל למצוא את עצמו מצפה לערב, לשמוע את קלרה צוחקת עם אמיליה.
יום אחד, אמיליה אמרה,
“אבא, אתה מבין, נכון, שקלרה היא האחת?”
הוא חייך.
“אתה בטוח?”
“גם אמא שבשמיים יודעת,” ענתה הילדה בפשטות.
חלפו חודשים. ריצ’רד הבין שהוא קיבל את ההחלטה שלו מזמן.
הוא קרא לקלרה לגינה, שם העלים נרקו ברכות מתחת לרגליים.
“אני חייב לך התנצלות,” הוא התחיל. “שפטתי אותך בצורה לא הוגנת.”
“אין צורך, אדוני,” היא הנידה בראשה. “מקומי כאן כדי לעזור.”
“כן,” הוא אמר. “אבל נראה שמקומך איתנו.”
קלרה הרימה את מבטה. דמעות נקוו בעיניה.
“אתה… אתה רציני?”
ריצ’רד הנהן.
“אמיליה עשתה את הבחירה הנכונה. תרצה להיות חלק מהמשפחה שלנו?”
צווחה מרוצה נשמעה מהמרפסת:
“אמרתי לך, אבא!”
החתונה הייתה שקטה, ללא פאר. רק שלושתם – הוא, היא ובתם, קורנים מאושר.
כאשר ריצ’רד אחז בידה של קלרה, הוא הבין: בכל שנות עושרו, בפעם הראשונה, הוא באמת עשיר.
“תראי, אמא,” לחשה אמיליה, נאחזת בשתיהן. “ידעתי שהיא האחת.”
קלרה חייכה מבעד לדמעותיה.
“כן, יקירתי. תמיד ידעת.”
ובאותו רגע, אפילו קירות האחוזה כאילו נאנחו – הבית הרגיש שוב כמו בית.
