הבוקר היה ערפילי. הנהר התמלא אדים, וג’ו, מנענע את סירתו כרגיל, הקשיב לצליל הקבוע של טיפות גשם על הדופן. הדיג הבטיח להיות שליו – עד שהמים התפוצצו לפתע בהתזה. תנין עלה באיטיות מהמעמקים. עצום, עתיק, עם עיניים ששיקפו לא זדון אלא דאגה.

הדייג המנוסה הבין מיד שהתנהגות זו לא הייתה מקרית. התנין לא תקף, לא נהם. נראה היה שהוא קורא. ובלי לדעת מדוע, ג’ו החליט ללכת בעקבות המדריך המוזר הזה.

חבר מסתורי

החיה נעה באיטיות, נעלמה מדי פעם מתחת לפני השטח העכורים והופיעה שוב לפניה, כאילו בודקת אם האיש נפל מאחור. ג’ו חתר אחריו, עמוק יותר אל תוך ערוצי המנגרובים הצמחיים, שם האוויר היה סמיך כעשן, וענפי עצים גירדו את הסירה, כאילו מזהירים, “חזור”.

חצי שעה לאחר מכן, הם הגיעו למפרצון זעיר, נסתר מהעין. שם, בין ענפים שנפלו ואוהלים קרועים, נחו שרידי מחנה. על החול שכב יומן – ספוג מים אך שלם. ג’ו פרש אותו וקרא את השורות האחרונות בהפתעה: “אם אני צודק, התנינים משתמשים בנו כמגנים… אבל מי משתמש בהם?”

אות מהסבך

צ’רלי – כך ג’ו כינה בדמיונו את בן לווייתו יוצאת הדופן – הרים לפתע את ראשו ונישק, כשהוא מביט לעבר הביצות. הדייג הבין: המסע עדיין לא הסתיים. הוא פילס את דרכו בביצה והגיע למקלט קנים ישן. שם, כבולה וחלשה, שכבה אישה. פניה היו מכוסות בבוץ, אך מהתג שעל מעילה, הוא זיהה אותה כד”ר האריס, ביולוגית שנעלמה לפני מספר שבועות.

ג’ו שחרר אותה במהירות. האישה התקשתה לנשום, אך הצליחה ללחוש:
“הם… מסתירים סחורה מוברחת… בתוך תנינים… מתחת לעורם…”

המילים צרבו את אוזניו. הכל התברר: ציידים הפכו חיות בר למכלים חיים, והשחיתו אותן למטרות רווח.

מארב מתחת למים

פיצוח ענפים – האנשים חזרו. ג’ו וד”ר האריס לא הספיקו לתפוס מחסה. אבל לפני שהפושעים שמו לב אליהם, המים סביבם התעוררו לחיים. עשרות תנינים הגיחו מהביצה, בראשות צ’רלי. אחד מהם הסתער על הצייד הקרוב ביותר, והסירה התהפכה. האחרים, בחוסר אמון, נמלטו.

הדייג והמדען ניצלו את הכאוס כדי להגיע לסירה ולדווח על התקרית למשטרה.

שומר הנהר

החקירה אישרה במהרה את האמת המפחידה: רשת של פושעים השתמשה בבעלי חיים כדי להעביר חומרים בלתי חוקיים. הם נעצרו, וד”ר האריס חזרה לעבודה, והקדישה את חייה להצלת אלו שאינם יכולים להגן על עצמם.

מאותו רגע ואילך, ג’ו ראה לעתים קרובות צללית מוכרת במים. התנין הגיח באיטיות מהערפל, כאילו בודק שהכל כשורה. הוא כבר לא היה סתם טורף. הוא הפך לשומר הנהר – תזכורת לכך שאפילו הלב הפרוע ביותר מסוגל לנאמנות וישועה.

כעת, דייגים מקומיים, כשהם רואים תנין עם סימן ייחודי על פניו, אינם מפחדים. הם אומרים: “זה צ’רלי. הוא לא מחפש טרף. הוא מחפש את אלו שיודעים איך להקשיב לנהר.”