בכפר הנידח צ’רנויה, החיים זרמו בצורה חלקה: אנשים קמו עם קריאת התרנגול הראשון, האכילו את הבקר, תיקנו גדרות וחזרו הביתה בערב. רק חלונותיה של סבתא אנה כמעט תמיד היו מוארים זמן רב יותר מכל אחד אחר. היא גרה לבדה, עם משק הבית שלה וחתול קשיש, ולמרות בדידותה, היא מעולם לא התלוננה.

אבל בוקר אחד מוקדם, גוש קטן של פרווה אפורה הופיע בשער ביתה. גור – רועד, עם עיניים ענקיות שהעידו על ייאוש. אנה לא היססה: היא לקחה את הקטן לבית, האכילה אותו וחיממה אותו. כך, היא זכתה בחבר חדש, אותו קראה בפשטות וולצ’וק.

הגור הקטן

הגור גדל במהירות. הוא היה חכם יותר מכלבים רגילים, קשוב יותר, כאילו הבין הכל בלי מילים. במקום לנבוח, הייתה לו נהמה נמוכה, במקום להתחנף, זהירות בטוחה. השכנים התבדחו שהוא רציני מדי בשביל כלב רגיל.

אבל אנה רק חייכה:
“הוא חכם, הוא פשוט טיפוס.”

וולצ’וק שמר על החצר, ולא נתן לזרים להתקרב אפילו לשער. ובחורף, כשסופות שלגים יללו בחוץ, הוא היה ישן ליד התנור, חוטמו מונח על ברכיה.

ליל הפחד

יום אחד, שמועות מדאיגות החלו להתפשט בכפר: נמלטים מהמושבה הסתתרו איפשהו בקרבת מקום. אנשים מיהרו לנעול את דלתותיהם ובריחיהם. רק אנה, שגרה בפאתי העיר, לא הייתה מודעת לכך.

מאוחר בערב, נשמעה דפיקה. אישה פתחה את הדלת, ושני גברים הופיעו בפתח. פניהם היו קודרות, ידיהם מלוכלכות ורועדות. “אני צריך קצת מים”, אמר אחד מהם. אבל ברגע שחצו את הסף, וולצ’וק קם. פרוותו עמדה, ונהמה נמוכה חנקה את גרונו.

“שקט, כלב”, חייך האורח וצעד קדימה.

תשובתם הייתה קפיצה. וולצ’וק זינק ביניהם לבין המארחת שלו, חושף את שיניו בעוצמה כה רבה עד שידי הגברים רעדו. אחד ניסה להושיט יד לסכין, אך החיה הגיעה לשם ראשונה – מכה, צרחה, והכל טבע בהתרסקות חפצים נופלים.

גיבור עם עיניים צהובות

הפולשים המבוהלים רצו מהבית וברחו אל תוך החושך. צרחותיהם ונביחותיהם העמידו את כל הכפר על רגליהם. גברים עם פנסים ואקדחים מיהרו לעזרתם, ושעה לאחר מכן הנמלטים נמסרו למשטרה.

אנה ישבה על הרצפה וחיבקה את וולצ’וק. דם נצץ על כפו, אך עיניו נותרו שלוות – הוא עשה את מה שלשמו נכנס לחייה.

שומר נאמן

אחרי אותו לילה, וולצ’וק התאושש. הצלקת על כפו נותרה כאות אומץ. הוא נעשה קשוב עוד יותר, אך התייחס לגברתו באותה רוך – שכב לרגליה, וידא שלא תמעוד, ותמיד פגש אותה בשער.

סיפורה של אנה והזאבה הפך לאגדה באזור. אנשים אמרו שלפעמים הטבע עצמו שולח מגן לאדם כשהוא בודד במיוחד.

ובכל פעם שיללה ארוכה של זאב עולה מעל הכפר בערב, הזקנים אומרים בשקט: “זה וולצ’וק. הוא עדיין שומר על ביתו.”