הילדה נישקה את הכלב שהפך לחברה הקרוב ביותר. מה שעשה הכלב בתגובה גרם לליבה של האם להחסיר פעימה
ולנטינה טרקה את דלת מכונת הכביסה. צליל מתכת הדהד ברחבי דירת שני החדרים הקטנה. היא מלמלה בין שיניים חשוקות,
“אפילו לא לקחתי את הכלב איתי. פשוט השארתי מאחור את החשבונות ואת הנטל הזה.”
זנית, גרמני גדול עם קולר מתוח סביב צווארו החזק, הרים את ראשו מהספה. עיניו הצהובות בהו ישר אל ולנטינה. בעלה קרא לזה מסירות. היא חשבה שהן תוכחה.
“אל תסתכלי עליו ככה,” היא רטנה. “את הכלב שלו, לא שלי.”
“אמא, אל תכעסי על זנית,” אמר קול שקט.
קטיה, מתולתלת ולובשת סוודר אדום גדול מדי עבורה, ישבה על השטיח. היא החזיקה בזנב הכלב כמו חבל, אבל זנית לא זזה.
“אמרתי לך, אל תמשכי בו; הוא לא צעצוע.”
“הוא אוהב אותי,” ענתה קטיה ברצינות. “הוא תמיד מאפשר לי ועוזר לי.”
ולנטינה חייכה במרירות:
“עוזר? ה’עוזר’ שלך לא עזר כשאבא שלך עזב. הוא לא עזר עם שכר הדירה, עם המצרכים. הוא פשוט אוכל בשביל שניים.”
קטיה קימטה את מצחה, נעלבת:
“הוא החבר הכי טוב שלי.”
וזנית כאילו חשה את המתח. הוא התקרב, גופו החזק מגן על הנערה מקצה השולחן, שם כוס עמדה בצורה מסוכנת. חזהו נלחץ על גבה כמו מגן.
ולנטינה נחרה בבוז:
“בדיוק. תמיד מפריע.”
“לא, אמא,” צחקה קטיה, מלטפת את צידו. “הוא עוזר. תראי.”
היא דחפה את הקובייה, והיא התגלגלה מתחת לספה. הילדה הושיטה יד, אבל זרועותיה היו קצרות מדי.
“אמא, היא התגלגלה משם!”
ולנטינה עמדה לעזור, אבל זניט דחף בעדינות את הקובייה לעברה בכפו.
“רואים, אמא? הוא עזר!”
לבה של ולנטינה צנח. נראה כאילו כל תנועה שלו לא הייתה צירוף מקרים, אלא אכפתיות אמיתית. היא זכרה את הלילות שבהם היה מביא לקטיה שמיכה כשהיא בכתה, או מחזיר לה את הספל אם הוא התהפך. “הוא פשוט צריך תשומת לב,” היא התפרצה בשקט.
קטיה חיבקה את זניט סביב צווארה:
“ילד טוב.”
הכלב התכרבל קרוב לילדה, מבטו פגש את מבטו של ולנטינה – רציני, קשוב, כאילו הבין כל מילה שלה.
“אל תתנהגי בחוכמה. את סתם כלב,” היא התפרצה. “את לא יכולה לתקן כלום.”
“אמא, אל תצעקי עליו!” קטיה עמדה לצד מישהו אחר מלבד אמה בפעם הראשונה.
לבה של ולנטינה צנח למשמע המילים הללו.
נשמע רעש ברדיאטורים – שכן צעק מלמעלה:
“שקט שם למעלה!”
“תתעסק בעניינים שלך!” היא נבחה, ופנתה חזרה לכלב. “כולם שונאים אותך; אתה רק תביא צרות.”
זניט לא זז. הוא דחף את כוס הצעצוע לעבר בתו. קטיה מחאה כפיים.
ולנטינה רצתה לומר שזה כלום, אבל ההבנה הגיעה מאוחר מדי: בעלה עזב, והכלב נשאר. ועכשיו היא הבינה – היה בזה משהו מעבר.
כמה דקות לאחר מכן, קטיה ישבה על הספה עם הדובי שזניט מעולם לא נתן. ועכשיו הוא עצמו הביא אותו לילדה.
“תודה, זניט,” לחשה קטיה, מלטפת קלות את אפו בשפתיה.
“קטיה, אל!” צעקה ולנטינה.
אבל זה היה מאוחר מדי. ואז זניט עשה משהו שגרם לוולנטינה לקפוא: הוא הוריד את ראשו העצום ולחץ בעדינות את מצחו לפניה של הילדה. ברוגע. בביטחון.
“אמא, ראית?” לחשה קטיה. “הוא נישק אותי בחזרה!”
לבה של ולנטינה הלם בחוזקה. זה היה משהו מעבר למסירות של כלב. זה היה קשר אמיתי.
השכנה דפקה שוב על הרדיאטור, אבל היא לא שמעה. רק בתה והכלב – השומר הנאמן של עולמם הקטן – נשארו בחדר.
קטיה לחשה:
“אני אוהבת אותך, זניט.”
ולנטינה התיישבה על הספה, דמעות זולגות על לחייה.
“הוא היה צריך לקחת אותך איתו… אבל אולי הוא עזב אותך בשבילה.”
“אמא, הוא שלנו עכשיו,” חייכה קטיה.
ובאותו לילה, בפעם הראשונה מזה חודשים, ולנטינה הרגישה בטוחה באמת.
