הסוואנה התעוררה. השמש צבעה את הדשא בזהב, הרוח נשאה את ריח האבק וחיות הבר. שני שומרי יער, גבר ואישה, יצאו לסייר באזור שבו ראו לאחרונה תנועה מוזרה. זה נראה כמו בוקר רגיל. אבל הבוקר המסוים הזה יהפוך לבוקר שלעולם לא ישכחו.

תחילה הם שמעו דממה. הדממה שמפחידה אפילו את החזקים – מתים, עמומים, ללא קול ציפורים. ואז הם ראו אותו.

האריה. טורף גדול וגאה – שכב עכשיו מתחת לעץ, כמעט ללא תנועה. רעמתו הייתה סבוכה, עיניו עצומות למחצה, נשימתו בקושי מורגשת. כשהתקרבו, השומרים קפאו: ענף עבה תפס את צווארו כמו לולאה. עורו היה קרוע, דמו יבש. היה ברור שהוא נאבק. במשך זמן רב. ומפסיד.

לא הייתה שום תקשורת. גם לא עזרה. רק השמש, החום והחלטה נואשת: להציל אותו.

האישה, ידיה רועדות, הכינה את כדור ההרגעה. הגבר הרים את המסור. חלפו כמה רגעים – צליל המזרק, גניחה רכה של החיה… ואז דממה. האריה השתתק. עכשיו הכל היה תלוי בהם.

המסור שפשף את העץ היבש. אגלי זיעה נפלו על הקרקע, השמש בערה בעיניהם. כשהענף נשבר לבסוף, שניהם נשפו – כאילו נמלטו מסיוט.

הפצע נראה נורא, אבל הם לא נתנו לפחד להשתלט. במהירות – חומר חיטוי, תחבושות, אנטיביוטיקה. ואז – האלונקה, הג’יפ והמסע הארוך לתחנה. יומיים. שני לילות. כל נשימה שהאריה נשם הייתה ספירה לאחור של תקווה.

הם התחלפו בתורם בשמירה: אחד עקב אחר נשימתו, השני הרטיב את שפתיו של האריה במים. האריה היה בין חיים למוות – ורק אמונתם שמרה עליו בצד הזה.

כשהגיעו סוף סוף לווטרינרים, החל המאבק. הניתוח נמשך לנצח. אבל בבוקר, כשקרני השמש הראשונות נגעו בשולחן, האריה פקח את עיניו. חלש, אך חי.

עשר ימים חלפו. רעמתו נצצה שוב בשמש, ומבטו הפך גאה כמו של מלך הסוואנה.

הפקחים לקחו אותו למקום שבו הכל התחיל. הם פתחו את הכלוב – והוא יצא. לא מיד, לאט. הוא הסתובב. מבט ארוך – עמוק, אנושי. ורק אז – צעד קדימה, אל תוך הדשא הזהוב, אל תוך החופש.

הוא לא נהם. הוא רק הסתכל. כאילו אמר: אני זוכר.

עבור הפקחים, היום הזה היה יותר מסתם הצלת חיה. זו הייתה תזכורת: אפילו כשאתה עומד מול מלך החיות, עדיין יש חיים שפועמים בליבו ששווה להגן עליהם.