בכל בוקר, בדיוק בשש וחצי, היא הייתה יוצאת לחצר עם צינור צהוב. בלי הפסקות, בלי מנוחה – תמיד על השעון, כאילו לפי לוח הזמנים.
יכולתי לבדוק את השעה לידה: היא הייתה פותחת את המים, מכוונת לאט את הזרם אל פיסת אדמה קטנה ליד הגדר, ועומדת שם עשרים דקות.

החלקה הזו נראתה מוזרה. לא עלה דשא, לא נבט. רק אדמה רטובה וכהה, כאילו נצרבה. שאר הגינה – עגבניות, מלפפונים, תותים – נותרה יבשה.

בהתחלה חשבתי שיש לה שם כמה פרחים נדירים או צמח מיוחד. אבל אחרי כמה ימים הבנתי – שום דבר לא גדל שם.

הסקרנות גברה עליי.
“למה את תמיד משקה את המקום?” שאלתי יום אחד.

השכנה שלי התכווצה, כאילו תפסתי אותה עושה משהו מביש. עיניה התרוצצו הצידה, ובלי להרים את מבטה, היא מלמלה, “אלה תפוחי אדמה… סוג מיוחד.”

תפוחי אדמה? כל יום, ועם כל כך הרבה מים? זה נשמע מגוחך. אבל לא התווכחתי. זכרתי רק איך ידיה רעדו.

מאותו רגע, היא התחילה להתחמק ממני. ואני התחלתי לצפות.
כל בוקר, זה היה אותו דבר, כמו טקס. רק פעם אחת שמתי לב שהיא לוחשת משהו מתחת לנשימתה, עומדת מעל הקרקע. ואז צמרמורת עברה בי.

שבוע לאחר מכן, לא יכולתי יותר. התקשרתי למשטרה. סיפרתי להם הכל. הם היו סקפטיים, כמובן, אבל הם באו בכל זאת.

כאשר שני שוטרים נכנסו לחצר, השכנה החווירה. היא ניסתה לחייך, ממלמלת משהו על הרגל – היא פשוט טיפלה בערוגות הגינה. אבל קולה רעד.

אחד השוטרים התכופף, תקע את חפירה באדמה והחל לחפור. החימר היה רך, רטוב מדי. עוד תנועה אחת, והאת חפירה תפסה משהו קשה.

כאשר משכו את האדמה, כולם נרתעו.
יד אנושית הגיחה מתחת לאדמה.

דממה. רק טיפות מים המשיכו ליפול מקצה הצינור, שממנו היא עדיין לא שחררה.

מאוחר יותר, התברר: בעלה נעלם לפני חודשיים. כולם חשבו שהוא עזב. אבל הוא שכב שם כל הזמן הזה – מתחת לאותה פיסת אדמה שהיא השקתה כל בוקר, כאילו קיוותה “לשטוף” את רגשות האשמה שלה.

היא שתלה זרעים מעל, אבל עודפי המים ריקבנו הכל. וזה מה שחשף אותה.

לפעמים אני חושב: אם היא הייתה משקה את כל הגינה, כנראה שלעולם לא הייתי שם לב.
ועכשיו, בכל פעם שאני פותח את המים בגינה שלי, אני כאילו שומע טפטוף איפשהו בקרבת מקום, על אותה אדמה…