בכל בוקר, בדיוק בשש וחצי, היא הייתה יוצאת לחצר עם צינור צהוב. בלי הפסקות, בלי מנוחה – תמיד על השעון, כאילו לפי לוח הזמנים. יכולתי לבדוק את השעה לידה: היא הייתה פותחת את המים, מכוונת לאט את הזרם אל פיסת אדמה קטנה ליד הגדר, ועומדת שם עשרים דקות. החלקה הזו נראתה מוזרה. לא עלה דשא, […]Read More
השמש כבר שקעה, והטילה צללים ארוכים ולא אחידים על פני הרחוב השקט. אמה פרקר בת השבע הלכה הביתה מבית הספר, אוחזת בתיק הגב הוורוד שלה לחזה. הרוכסן נתקע שוב, והעפרונות שלה החליקו החוצה, מתגלגלים על האספלט. צעיף הבד שלה, קצת יותר ארוך ממה שהיה אמור להיות, נתפס בשרוולה. היה שקט יוצא דופן. לא נשמעו מכוניות, […]Read More
הסוואנה התעוררה. השמש צבעה את הדשא בזהב, הרוח נשאה את ריח האבק וחיות הבר. שני שומרי יער, גבר ואישה, יצאו לסייר באזור שבו ראו לאחרונה תנועה מוזרה. זה נראה כמו בוקר רגיל. אבל הבוקר המסוים הזה יהפוך לבוקר שלעולם לא ישכחו. תחילה הם שמעו דממה. הדממה שמפחידה אפילו את החזקים – מתים, עמומים, ללא קול […]Read More
השעה הייתה בסביבות שש בבוקר. פתחתי את הדלת כדי להכניס את אוויר הבוקר הקריר ו… קפאתי. בקצה החצר, ממש ליד המרפסת, עמדה דובת אם. גדולה, מותשת, רועדת. נשימתה הייתה כבדה, ועיניה היו לחות, כאילו בכתה. זה לא היה מראה של טורף. זה היה מראה של אם שאין לה לאן ללכת. רציתי לטרוק את הדלת, ידי […]Read More
מדענים החליטו לעשות משהו שרבים ראו בו טירוף: הם שחררו מיליוני דבורים היישר אל לב מדבר חסר חיים. במקום בו אפילו האוויר נראה מת והשמש המיסה את כל החיים, זמזם כעת נחיל. “זה טירוף!” אמרו הספקנים. “הדבורים ימותו ביום הראשון!” אבל צוות המחקר עמד איתן: הניסוי נועד להוכיח האם בני אדם יוכלו להשיב חיים למקומות […]Read More
ולנטינה טרקה את דלת מכונת הכביסה. צליל מתכת הדהד ברחבי דירת שני החדרים הקטנה. היא מלמלה בין שיניים חשוקות, “אפילו לא לקחתי את הכלב איתי. פשוט השארתי מאחור את החשבונות ואת הנטל הזה.” זנית, גרמני גדול עם קולר מתוח סביב צווארו החזק, הרים את ראשו מהספה. עיניו הצהובות בהו ישר אל ולנטינה. בעלה קרא לזה […]Read More
בכפר הנידח צ’רנויה, החיים זרמו בצורה חלקה: אנשים קמו עם קריאת התרנגול הראשון, האכילו את הבקר, תיקנו גדרות וחזרו הביתה בערב. רק חלונותיה של סבתא אנה כמעט תמיד היו מוארים זמן רב יותר מכל אחד אחר. היא גרה לבדה, עם משק הבית שלה וחתול קשיש, ולמרות בדידותה, היא מעולם לא התלוננה. אבל בוקר אחד מוקדם, […]Read More
הבוקר היה ערפילי. הנהר התמלא אדים, וג’ו, מנענע את סירתו כרגיל, הקשיב לצליל הקבוע של טיפות גשם על הדופן. הדיג הבטיח להיות שליו – עד שהמים התפוצצו לפתע בהתזה. תנין עלה באיטיות מהמעמקים. עצום, עתיק, עם עיניים ששיקפו לא זדון אלא דאגה. הדייג המנוסה הבין מיד שהתנהגות זו לא הייתה מקרית. התנין לא תקף, לא […]Read More
הכלב גסס. שמו היה קיסר. פעם היה חזק ואפור-כסוף, אך כעת שכב ללא תנועה, חזהו בקושי מתרומם. הווטרינר, שעזב באותו ערב, אמר בשקט: “הוא לא יחיה עד הבוקר.” דממה ירדה על הבית. יוליה ניגבה את דמעותיה בכיור, ניקיטה הביט מהחלון – על החצר ועל עץ האגס הזקן. “אנחנו לא יכולים לענות אותו יותר,” לחשה. “מחר,” […]Read More
בהתחלה חשבתי שאני סתם מגזימה. אבל החתול שלי התחיל להתנהג בצורה מוזרה יותר ויותר – במיוחד בלילה. אחר כך צפיתי בצילומי המצלמה… ולא האמנתי למראה עיניי. כשהחליטתי לקנות חיית מחמד, חלמתי על חתול עדין ורגוע שיישן לי לרגלי ויגרגר בערבים. בחרנו חתול בוגר – מחונך היטב, שקט ומושלם לבית משפחתי נעים. אבל בלילה הראשון כבר […]Read More