אחי אדם שכנע אותי לצאת לדייט עיוורת עם עמיתו סטיוארט, והבטיח שהוא בחור פשוט, מצליח ונאה. סטיוארט אסף אותי במכונית סדאן יוקרתית וטהורה, ונסענו למסעדה יוקרתית להפליא במרכז העיר. בהתחלה הוקסמתי מהחום שלו ומהזרימה הקלה של השיחה שלנו, והחמיא לי כשהוא עודד אותי להזמין כל מה שאני רוצה מהתפריט היקר. עם זאת, האווירה האגדתית התנפצה מיד כשהחשבון הגיע וכרטיס האשראי של סטיוארט נדחה מספר פעמים.
המצב הסלים ממביך לעוין כאשר קסמו של סטיוארט נעלם, והוחלף במבט אפל שהופנה אל המלצרית. הוא לחץ עליי לשלם את החשבון, אבל עמדתי על שלי, מכיוון שלא היו לי האמצעים ולא הרצון לממן טיול יוקרתי שהוא תכנן. כאשר מנהל המסעדה ומאבטח התערבו, המתח הפך לגלוי ומשפיל. נסוגתי לשירותים כדי לנקות את הראש, רק כדי למצוא הודעת טקסט אגבית מאדם ששואל איך הולך הדייט, מה שהציף את החשד הגובר שלי שמשהו לא בסדר.
בחזרה לשולחן, סטיוארט סוף סוף זנח את הגאווה שלו והודה באמת: הוא לא באמת יכול היה להרשות לעצמו את אורח החיים שהוא העמיד פנים שיש לו. הוא גילה שאדם תזמר את כל ההצגה, שכר את מכונית היוקרה, והבטיח להעביר כסף לחשבונו של סטיוארט כדי לכסות את הערב – העברה שמעולם לא התממשה. הבנתי שאחי שלי תזמר את המבוכה הפומבית הזו של שנינו, אך ורק לשם שעשוע אישי. לכוד תחת עינו הפקוחה של המאבטח, התקשרתי לאדם ודרשתי ממנו לבוא למסעדה כדי לנקות את הבלגן שהוא עשה.
אדם הגיע לבסוף, מחייך, והתייחס לכל החוויה הקשה כאל מתיחה לא מזיקה שנועדה “לתבל” את חיי. הוא שילם את החשבון בתנועה מתנשאת, לא מודאג לחלוטין מהעובדה שהוא השפיל גם אותי וגם את חברו. סטיוארט היה מושפל והתנצל מעומק הלב, כשהבין שהוא היה כלי משחק במשחק האכזרי של אדם. הכעס שלי עבר מהדייט הכושל לאחי, שחוסר הגבולות והכבוד שלו לרגשותיי חצו גבול מסוים.
עמדנו בחוץ באוויר הלילה הקר, סטיוארט ואני חלקנו רגע שקט של אכזבה והבנה הדדית. קיבלתי את התנצלותו, בידיעה שהוא קורבן של “הרפתקאותיו” של אדם בדיוק כמוני, אבל הבהרתי לאחי באופן חד משמעי שהקשר שלנו השתנה. הלכתי הביתה לבד, והבנתי שאני צריכה להעריך מחדש באופן דרסטי את מי אני יכולה לסמוך עליו. הלילה לא הסתיים ברומנטיקה, אלא בשיעור שהשגתי קשה על קביעת גבולות עם אנשים שמתייחסים לחייך כמו לקו המחץ.