בזמן שישבתי לצד אמי בבית החולים, התיידדתי עם מטופל בודד וחולה במחלה סופנית בחדר שממול, ושמו תומאס. בילינו שבועות כשהחלפנו תלונות, התווכחנו אם אננס מתאים לפיצה ונהנינו זה מחברתו של זה. כשהבין שמצבו הבריאותי הולך ומידרדר, תומאס ביקש ממני טובה יוצאת דופן: להעמיד פנים שאני הבת שלו, כדי שלא יצטרך להתמודד לבדו עם ימיו האחרונים, תוך שהוא מודה שבתו האמיתית לא דיברה איתו כמעט עשור.
אחרי מותו של תומאס, אחות מסרה לי מעטפה שהוא השאיר מאחור, ובה ירושה מפתיעה: טבעת הנישואין של אשתו המנוחה. מכתב שהיה בתוך המעטפה הסביר שהוא לא בחר בי רק משום שדמיתי לבתו המנוכרת, אלא משום שהייתה בי הכנות הישירה הדרושה כדי למסור מסר קשה. זמן קצר לאחר מכן, בתו רבקה ניגשה אליי במסדרון, ודרשה לדעת מדוע אני זו שקיבלתי את הירושה של אמה.
כשהגשתי לרבקה את המכתב, היא גילתה את האמת: שנים קודם לכן תומאס שיקר לה ואמר שאמה רצתה שהוא ישמור את הטבעת, מה שהוביל לריב קשה ולעשור של שתיקה מוחלטת ביניהם. אותו חפץ משפחתי הפך לטריז שקרע את המשפחה, כשתומאס נאחז בו מתוך כאב נואש, ורבקה החמיצה את יום חתונתה בלי פיסת המזכרת היחידה מאמה שבאמת רצתה שתהיה ברשותה.
שבועות לאחר מכן, העיזבון מסר לי באופן רשמי את הטבעת, ונפגשתי עם רבקה מחוץ לבית החולים כדי להחזיר לה אותה סוף סוף, למקום שאליו היא הייתה שייכת. בזמן שהיא ענדה את הזהב השחוק על אצבעה ושחזרה את ההרגל העצבי המוכר של אמה, שתינו הכרנו באירוניה הטראגית בכך ששקר עיקש אחד גזל משתיהן שנים של חיים משותפים.