לפני עשר שנים, עולמה של שרה התנפץ כשאחותה התאומה, קלרה, נהרגה לכאורה בתאונת דרכים קטלנית בכביש המהיר. שרה בילתה עשור בהתמודדות עם האבל, ובנתה חיים בודדים סביב ארון קבורה ריק וההדים הכואבים של קשר תאומות שנגדע. השגרה השברירית הזו התפרקה כשמרפאת שיניים מקומית התקשרה וטענה שקלרה נמצאת בחדר ההמתנה שלהם, לאחר שבטעות מסרה את מספר הטלפון הישן של שרה בזמן שהתאוששה מהליך רפואי.
כשהגיעה במהירות למרפאה, שרה ניצבה מול אישה שחלקה את פניה, את תווי פניה ואת הזיכרונות העמוקים והטבועים של אחותה. קלרה הסבירה שהיא הועפה מתוך שרידי המכונית הבוערים, ולאחר מכן סבלה מאובדן זיכרון חמור ונדדה משם, כשהיא חיה במשך שנים כאישה זרה לחלוטין, בעוד זהותה האמיתית שבה ועלתה בהדרגה.
במקום לחזור הביתה, קלרה בחרה במודע להישאר רחוקה לאחר שנזכרה בעברה, מיואשת מהמחשבה להימלט מהצל המתמיד של ההשוואה בין התאומות. במשך שנים היא עקבה בסתר אחר חייה של שרה ברשת, והבינה שהיעלמותה אפשרה לה סוף סוף לגלות מי היא כאדם בפני עצמו, במקום להיות פשוט “האחות השנייה”.
כששרה הביאה את הוריה ההמומים לדירתה של קלרה, המפגש המשפחתי התפרק במהירות תחת כובד משקלם של ההרגלים הישנים, הציפיות ההוריות והטינות שמעולם לא נרפאו. קלרה הודתה שהשתיקה הממושכת שלה הייתה אנוכית לחלוטין, ונבעה מהפחד להישאב שוב למערכת יחסים חונקת, שבה זהותה נמדדה ללא הרף מול ההישגים של שרה.
במקום לאפשר למרירות או לעבר להכתיב את עתידן, שרה הציבה גבולות ברורים ונוקשים, וסירבה לתת לקלרה להיעלם שוב או לחזור לתפקידים מילדותן. לאחר שקיבלה את המציאות הכואבת שלפיה הן כבר שתי נשים שונות לחלוטין, שרה קנתה שתי מאפים שונים לחלוטין במאפייה מקומית, כסימן להתחלה חדשה שבה שתי האחיות יכלו סוף סוף להתקיים באופן עצמאי.