במשך חמש שנים הייתי הכל בשביל הבנים האלה – המבוגר היחיד שהופיע להצגות בוקר מהמכונית, היחיד שקרא להם לפני השינה, היחיד שתיקן להם את האופניים ולימד אותם איך לקשור שרוכי נעליים. שיחקתי איתם בזמן שהעיר ישנה, וחשבתי שסוף סוף יש לנו בית. חשבתי שזה יהיה לנצח.
הכל התחיל באותו רגע רועד כשחניתי את המכונית מול הבית ושלושה זוכים קטנים – איתן, ליאם ונוח – צנחו החוצה, צוחקים ודוחפים. הרחוב היה שקט באופן מוזר; אפילו הכלבים היו דוממים, כאילו השמיים החליטו לשתוק לזמן מה. הלכתי למרפסת – וקפאתי. מעבר לרחוב, ליד המדרכה, עמד הוא.
לא ראיתי אותו מאז אותו לילה במסדרון בית החולים – הלילה שבו לורה לא חזרה הביתה מהלידה. החזקתי אותם, שלושתם, חמים וחסרי אונים, והוא נכנס לשם מעד, מדיף ריח של אלכוהול, עיניו מלאות הבטחות שמעולם לא קוימו. ואז נשבעתי: איש לעולם לא יהרוס את מה שנותר ממנה.
עכשיו הוא עמד, כאילו צופה ברחוב. מכוניתו הייתה נקייה: כסופה, מצוחצחת להפליא. חולצתו הייתה מגוהצת, נעליו חדשות. היה בו משהו זר – האיש מתמונות הפרסום, לא זה שזרק בקבוקים על הקיר ושכח את שמות ילדיו. מבטו פגש את שלי: אותו מבט קר וכבד שזכרתי מנעוריי – לא מבט של אב אוהב, אלא מבט של אדם נחוש לתבוע בחזרה את מה שהוא מחשיב לשלו.
הבנים שיחקו במרפסת ולא שמו לב. עבורם, העולם עדיין היה סביב מכוניות, נקניקיות לארוחת ערב ואגדות מתחת לשמיכה. חייכתי והעמדתי פנים שלא שמתי לב, אבל בפנים דהרתי. בקושי ישנתי קריצה באותו לילה. כל חריקה של הדלת הרגישה כמו צעד המגף שלו.
הימים חלפו, והוא נשאר באופק. לפעמים המכונית חנתה ליד פח האשפה, לפעמים בפינת הרחוב. הוא לא צעק, לא התחנן, לא שידל – הוא פשוט היה איפשהו בקרבת מקום, וזה הספיק כדי ללחוץ לי על הגרון. התקשרתי לעורך דין. מסמכי אימוץ, תעודות לידה, רשומות רופא – כולם היו המגן שלי. אבל מסמכים מעבר חי אי אפשר לשרוף; זכויות ביולוגיות הן דקות כנייר ולא שריון.
ביום השלישי, ניגשתי אליו בעצמי. ליבי הלם בחוזקה בחזי, אבל דיברתי ברוגע. אמרתי שהם ילדיי. הוא ענה שהוא פיכח במשך שנתיים. שהוא עבד, שהוא השתנה. שלילדים יש זכות להכיר את אביהם.
“אל תהרוס להם את הילדות”, אמרתי. המילים חתכו את האוויר בינינו. הוא רק משך בכתפיו ואמר, כמו מנטרה מתוכננת מראש: “אני לא אעזוב שוב”.
המילים הפשוטות האלה – וכל עולמי התחיל לחכות שוב לסערה. הוא לא הסתתר, הוא לא התחנן. הוא עמד איתן, מתמודד על המקום שהוא האמין שהוא זכותו מלידה. וחשתי זאת היטב: עבור ילדים, יציבות וביטחון היו חשובים יותר מהאמת הצודקת של קשרי דם.
שבועות של ציפייה עצבנית החלו. בדקתי את המנעולים, שיניתי את קוד האזעקה, העברתי את חסכונותיי לחשבון של עורך דין. הקלטתי עדים: שכנים, הגננת, חברים שראו אותי מטפלת בילדים האלה כל יום. אספתי כל מה שיכולתי, כאילו בניתי מחסום.
ערב אחד, בזמן ששיחקנו בחצר, ראינו אותו שוב. הוא חצה לאט את הרחוב ועצר בצד השביל. הכדור פגע בדשא, ונח קפא. ליאם, הסקרן ביותר, שאל, “מי אתה?” – ילד ששואל מבוגר שהוא היה אמור לזהות באופן אינטואיטיבי. קולו היה עדין ותמים – והצליל פילח אותי.
הוא חייך, בדיוק כמו קודם, ואמר, “אני… אביך.”
פניי כאילו התכווצו במסקרת מוות. צעדתי קדימה ופקדתי עליהם להיכנס הביתה. לא רציתי שמילותיהם של אנשים אחרים יחתכו בראשם של ילדיהם.
אחרי השיחה הזו, לא יכולתי לשתוק. הגעתי לבית המשפט, המילים נשפכות ממני כמו וידוי: על אותו לילה במסדרון, על הנדר, על קריאת ספריהם הראשונים, על השפשופים שטיפלתי בהם, על כל פעם ראשונה, שהפכה לפעם הראשונה שלהם איתי. דיברתי על אהבה, על לילות ללא שינה, על חיתולים ושיעורי בית, על מי עוזר לך כשאתה נופל.
הוא דיבר שני. פיכח, מסודר, בטוח בעצמו באופן שברירי. הוא דיבר על תוכניות שיקום, על עבודתו, על חוזי שכירות. הוא דיבר על הרצון להיות חלק מחייהם. קולו רעד, והייתה בו אמת – האמת שלא הצלחתי לראות קודם לכן, מוסתרת על ידי בקבוקים. אבל האמת בדבריה לא מחקה את הצלקות.
השופט שקל את העניין. דבריה, כשהודיעה על ההחלטה, צלצלו כפעמון: “אינטרס הילדים קודם כל”. היא הודתה שהנאשם נקט צעדים לקראת החלמה, אך הדגישה כי היציבות חייבת להיות קבועה. שנות הטיפול שלי היו בעלות השפעה: הילדים נשארים תחת אפוטרופסותי. ביקורים אפשריים – תחת פיקוח, עם סקירה נוספת בעוד שנה.
נשיפתי, אך ההקלה הייתה מהולה במרירות. זו לא הייתה ניצחון מוחלט; זו הייתה הסכמה להגיב למה שכבר קרה. ניתנה לו הזדמנות – ולי ניתנה חובה להיות ערנית. עורך הדין שלי כופף את כתפיו: “זו פשרה. נשמור על עינינו פקוחות”.
לאחר המשפט, הפגישות החלו במבוכה ובביישנות. מארק הגיע, שומר על מרחק, מנסה לנהל שיחה עם הבנים על קרקע ניטרלית. לפעמים הם צחקו. לפעמים אישון אחד בעינו היה רועד בצורה מוזרה, וראיתי בכך את הסכנה שניסיתי לחסל במשך שנים.
לא יכולתי לסלוח באופן מיידי. סליחה אינה מגן או ברית; זוהי החלטה עתידית, לא הצדקה נוכחית. אבל איפשהו בין פגישות בבית משפט לארוחות ערב, בין קונצרטים בבית הספר לאימה לילית, התחלתי לשים לב: הוא לא היה האויב הנצחי שהיה פעם. לפעמים הוא היה בא ומביא תפוחים. לפעמים ידיו היו מושיטות לצעצועים והוא היה פורץ בצחוק מתיש יחד איתם. צעדים קטנים. מבחנים עדינים.
סיפרתי לילדים בדיוק כמה שהם היו צריכים. השארתי להם ילדות – בלתי מעורערת, מוגנת על ידי נוכחותי. ועדיין הייתי מוכן להילחם – לא לנקמה, אלא למען שלומם. אם אי פעם הוא יישבר, אסגור בפניו את הדלת לנצח. זו לא הייתה אולטימטום; זו הייתה הבטחה להגן עליהם.
בלילה, כשראיתי את שלושתם מכורבלים במיטותיהם, חשבתי על לורה. על קולה, על צחוקה. חשבתי כמה מוזר שהחיים מציבים אותנו בתפקידים שמעולם לא הסכמנו אליהם – להיות אבא, שופט ומערכת תמיכה. לפעמים אין סוף ברור. יש רק ימים ארוכים וניצחונות קטנים.
בחרתי להישאר. בחרתי להילחם. כי כל עוד הבנים האלה מסתכלים עליי וקוראים לי “אבא”, אני יודע בשביל מה שווה להיות חזק. וזה מספיק לי.