חלומם רב השנים של סיימון וקלייר להורות התגשם לבסוף כאשר אימצו את סופי בת הארבע. לאחר שנים של מאבק בבעיות פוריות ותהליך אימוץ מתיש, הם קיבלו את הילדה הקטנה בזרועות פתוחות. בהתחלה, הכל נראה מושלם; סיימון הרגיש קשר מיידי ועמוק עם סופי, וקלייר נראתה מחויבת באותה מידה לחייהם החדשים כמשפחה בת שלוש נפשות.
שלב ירח הדבש הסתיים בפתאומיות חודש בלבד לאחר מכן. סיימון חזר הביתה ומצא את סופי המפוחדת וקלייר הקרה והמרוחקת. בזמן שסיימון היה רחוק, סופי מרחה בטעות צבע כחול על שמלת הכלה של קלייר בזמן שניסתה להעריץ אותה. תקלה קטנה זו גרמה להתמוטטות עזה אצל קלייר, שטענה שהילדה הייתה מניפולטיבית ומנסה בכוונה להרוס את חייה ונישואיה.
לזוועתו של סיימון, קלייר הציבה אולטימטום חסר לב: יש להחזיר את סופי לסוכנות האימוץ, אחרת קלייר תעזוב. היא הודתה שמעולם לא רצתה את הילדה כמו סיימון וראתה את הילדה הקטנה יותר כנטל מאשר כבת. סיימון סירב לנטוש ילדה שכבר חוותה דחייה כה רבה ובחר בסופי ללא היסוס. הוא הבין שהאישה לה נישא איננה, והוחלפה במישהי שיכולה לזרוק ילדה פגיעה תמורת פיסת בד.
שנה לאחר הפרידה, סיימון וקלייר נפגשו עם מגשר כדי לסיים את פרידתם. קלייר ניסתה להתנצל, בטענה שהיא פשוט הייתה המומה ורצתה להתפייס. סיימון, לעומת זאת, נותר איתן. הוא תיאר את הטראומה הרגשית שסופי סבלה לאחר עזיבתה הפתאומית של קלייר – האימה הלילית והפחד המתמיד להישלח שוב. הוא אמר לקלייר שאמנם היא אולי הייתה המומה, אך הוא נשאר, ושהוא כבר לא אוהב את האישה ששברה את ליבה של ילדה.
כיום, סיימון הוא אב יחידני המסור לריפויה של סופי. למרות שצלקות עברה עדיין נותרות בהיסוסה ובצורך בהרגעה מתמדת, היא סוף סוף מתחילה לפרוח. היא לומדת שאהבה אינה עניין של להיות “מושלמת” ושאביה לעולם לא יעזוב. לסיימון אין חרטות; הוא איבד אישה אך זכה בבת, והקשר ביניהם הוא כעת הבסיס הבלתי מעורער של בית אמיתי.