כאשר אלרה, האישה המבוגרת של הכפר, החלה לטפס על גגה מדי יום מאמצע הקיץ ועד סוף הסתיו ולנסוע בתוכו יתדות עץ חדות ומשונות, שכניה החלו לפקפק בשפיותה. לאחר מות בעלה, התנהגות מוזרה זו עוררה לחישות בבית הקפה של הכפר. חלקם לעגו לה בסתר, מתוך אמונה שהיא מפחדת מרוחות רעות, בעוד שאחרים חשבו שהיא מנסה להפוך את גגה למבצר מימי הביניים.
אלרה, לעומת זאת, התעלמה מכולם, בחרה בקפידה כל יתד, ייבשה אותו וחידדה אותו לזווית המושלמת. לאלה ששאלו, “למה אתם עושים את זה?” היא ענתה בפשטות, “זו ההגנה שלי; אני מתכוננת למה שעתיד לבוא.” איש לא הבין את דבריה עד שהגיע החורף ההוא, שהביא את הסופות הקשות ביותר שראה האזור אי פעם.
בדצמבר, סופת שלגים ורוח כה חזקות פגעו בכפר עד שעצים נעקרו, ורעפי גג עפו באוויר כמו פיסות נייר. לאורך כל הלילה, אנשי הכפר הקשיבו בפחד לחריקת גגותיהם; בתים רבים קרסו או ניזוקו קשות מעוצמת הסערה. אך כאשר הרוח שככה, הופיע מראה שהדהים את כולם.
בעוד שכמעט כל הבתים בכפר ניזוקו, הגג “המוזר” של אלארה עמד שלם לחלוטין, ללא פגם אחד. התברר כי יתדות מחודדות אלה היו שיטה עתיקה שנועדה לשבור את השפעתה החזקה של הרוח, לפזר את עוצמתה ולכוון אותה כלפי מעלה. היתדות שימשו כמגנים מפני הסערה, והגנו על מבנה הבית.
לאחר שהסופה שככה, חוכמתה של אלארה התבררה. שיטה זו הייתה טכניקת הגנה נשכחת ששימשה את הדורות הקודמים באזור, טכניקה שבעלה, שנפטר בשנה הקודמת, סיפר לה עליה. בעוד שאנשי הכפר חשבו שהאישה הזקנה השתגעה, היא למעשה הצילה את ביתה לבדה, וירשה את מורשתו של בעלה. מאותו יום ואילך, איש לא הטיל ספק במעשיה של אלארה; שכן חוכמה אמיתית יכולה לפעמים להיראות כשיגעון לאחרים.