לפני חמש שנים, מדיסון בלייק איבדה הכל. בנה היחיד, ליאם, נעלם לנגד עיניה, נחטף לאור יום מול אחוזתה בבוורלי הילס. כל שנותר היה מכוניתה האדומה הקטנה ואם שרויה בייאוש. העולם העריץ את מדיסון: מיליונרית, פילנתרופית, אייקון אופנה; אבל איש לא ידע שמאחורי חיוכה הקפוא הסתתר לב שבור. כל עסקה שנסגרה, כל פרס שזכה בו, לא היה אלא מגן לכאב עמוק ובלתי נראה.
מדיסון יצאה מהרולס-רויס הלבנה שלה מול “הזכוכית”, מועדון בלעדי לאליטה. עקביה נקישו על המדרכה הרטובה, חליפתה בצבע בז’ ללא רבב. כוח, שליטה, שלמות: הכל היה כתוב בעיניה. ואז פרץ כאוס. ילד מרופט רץ בגשם, אוחז בשקית נייר כאילו הייתה אוצר. הוא מעד והכה אותה, ומרסס בוץ על חליפתה הצנועה. הקהל התנשף. מדיסון התפוצצה: “תיזהרי!” קולה נשמע כמו זכוכית מתנפצת.
“אני מצטער, גברתי… רק רציתי… אוכל…” לחש הילד.
התמונה המושלמת של מלכת השליטה התנפצה. בתנועה כועסת, היא דחפה אותו. הילד נפל לתוך שלולית, ידיו נוגעות בבטון הקר. ואז… הזמן כאילו עצר. על ידו הרועדת – מכוסה בבוץ – נצץ סימן זעיר. סהר, זהה לזה של ליאם. מדיסון קפאה. הקהל נעלם. רק עיניה הגדולות, מלאות הדמעות, החזיקו את מלוא תשומת ליבה. מה שהיא עמדה לגלות יזעזע את כל מה שחשבה שהיא יודעת…
נשימתה נתקעה בגרונה, וליבה הלם בחוזקה עד שיכלה להרגיש את הדופק שלה פועם באוזניה. הסימן הזה, הסהר הקטן הזה, היא הכירה אותו כמו את השתקפותה שלה; לא היה אפשר לטעות בכך. זה היה של לוקאס. רגליה התכווצו, והיא בקושי הצליחה למלמל:
“לא… זה לא יכול להיות…”
היא קפאה, לא מסוגלת להסיר את מבטה מהיד הרועדת שלפניה. הילד, מבולבל, הביט בה בעיניים פעורות ושאל ברכות:
“את בסדר, גברתי?”
הגשם התערבב בדמעות שהיא אפילו לא שמה לב אליהן, זלגו על לחייה, ומדיסון כרעה בבוץ כדי לקחת בעדינות את ידו. צבע עורו, עיניו החומות, אפילו סימן קטן מעל שפתו העליונה… כל פרט נראה כמאשר את אותה אמת בלתי אפשרית שהיא לא העזה לומר.
“אלוהים אדירים…” היא לחשה לבסוף, קולה רועד. “לוקאס…”
הילד צעד מעט לאחור, מושך את ידו. קולו היה ביישן ומהוסס:
“לא, גברתי… שמי נואה.”
קולה של מדיסון רעד, בקושי נשמע:
“איפה ההורים שלך, נואה?”
היא הצביעה באצבע רועדת על אישה בשנות הארבעים לחייה שהלכה על המדרכה עם שקיות קניות. והפנים האלה… הן היו בדיוק אלה שראתה פעם בצילומי מצלמת האבטחה ביום שליאם נעלם. באותו רגע, עולמה של מדיסון כאילו התפורר מתחת לרגליה, כאילו כל מה שהאמינה בו התמוטט.