לאחרונה, בעלי התנהג בצורה שהטריפה אותי. הוא היה מבלה שעות מחוץ לבית בלי לומר לאן הוא הולך, חוזר עם שחר, או לפעמים לא חוזר בכלל. כשהייתי שואלת אותו, הוא היה עונה במשפטים קצרים ועצבניים, כאילו הוא מסתיר משהו שלא אמור להיות ידוע.
לילה אחד, התעוררתי בבהלה וראיתי אותו קם בחשאי. הוא חשב שאני ישנה. הוא נעל את נעליו בשקט, תפס משהו מהמסדרון והלך. ליבי החל לפעום בחוזקה; סקרנות מייסרת גרמה לי ללכת אחריו.
מהחלון, צפיתי בו פונה לחלק האחורי של הגינה. הוא הסתכל סביב, מוודא שהוא לבד, ואז, בתנועות מהירות, הוא התחיל לחפור באדמה. עמדתי ללא תנועה, אפוף חושך ופחד, כשצפיתי בו חופר בור קטן, מניח בתוכו משהו ומכסה אותו שוב במהירות. לא הצלחתי להבין מה זה, אבל ההתנהגות שלו צמרמורת אותי עד העצם.
בלילה שלאחר מכן, הוא עשה בדיוק את אותו הדבר. לא יכולתי לשאת יותר את חוסר הוודאות. כשהוא יצא לעבודה למחרת בבוקר, לקחתי את חפירה ויצאתי לגינה עם הכלבה שלנו. היא מיד התעצבנה: נבחה, משחה באדמה וגירדה את האדמה בדיוק במקום שבו בעלי חפר.
האוויר נעשה כבד. ככל שחפרנו יותר, כך התחזקה התחושה שמשהו נורא רדום מתחת לאדמה. ואז ראיתי פינה של שק ישן, לח ומכוסה בבוץ. ריח סמיך ועתיק ברח מהאדמה המעוותת. לקחתי צעד אחורה, אבל הכלב שלי המשיך לחפור בעקשנות עד שהשק נחשף.
ידיי רעדו כשפתחתי אותו. בפנים היו שאריות של דברים שלא אמורים להיות שם: בגדים ישנים, נעל של אישה וחפץ מתכת קטן. זה היה תליון. זיהיתי אותו מיד. ראיתי אותו לפני שנים, תלוי על צווארה של אישה צעירה שהייתה עם בעלי לפני שנישאה לי. הוא סיפר לי שהיא עברה לחו”ל… שהוא לא שמע ממנה הרבה זמן.
באותו רגע הבנתי הכל. לא קברתי אשפה, או זיכרונות. הסתרתי עבר אפל שניסיתי למחוק במו ידיי.
ועכשיו, כשאני יודעת, אני בקושי מצליחה לישון. בכל פעם שהלילה יורד, אני שומעת צעדים בגינה ואת הצליל המרוחק של חפירה. אני חושש מהרגע שהוא יגלה שכדור הארץ שוב הופרע.