בשלוש לפנות בוקר, הטלפון שלי צלצל בקול צרוד. בתי שרה בכתה והתחננה, “אמא, בבקשה בואי… זה התחיל שוב, אני כל כך מפוחדת.” יצאתי לדרך בלי לשאול שאלות, אבל עד שהגעתי לבית החולים, זה היה מאוחר מדי. עולמי קרס כשהרופא כיסה את גופתה חסרת החיים של בתי בסדין לבן והביע את תנחומיו. חתני, מארק, סיפר למשטרה שבתי הותקפה על ידי שודד ברחוב, והמשטרה האמינה מיד לשקר. אבל שיחת הטלפון האחרונה של שרה לחשה שהאמת אפלה הרבה יותר.
למחרת בבוקר, כשהלכתי לביתו של חתני, ראיתי גבר מתפתל בבית, מעמיד פנים שהוא מתאבל. הוא האשים את השודד בבלגן בחדר, אבל הקור על פניו הפחיד אותי. ידעתי שהחבורות על זרועותיה וצווארה של שרה לא היו מאדם זר ברחוב, אלא תוצאה של חודשים של אלימות. בעוד מארק הכחיש הכל, שאלתי אותו על סימני הציפורניים העמוקים על זרועותיה של שרה ועל “ויכוח ארוחת הערב” המבוים במטבח. הוא נדחק לפינה, הפך אגרסיבי יותר, מסכתו של אישה מתאבלת נופלת אט אט.
בדיוק אז, שלפתי שקית ראיות שקופה מארנקי. בפנים היה הטלפון הנייד של שרה, המסך שלו מנפץ. מארק החוויר כתמות כשראה את הטלפון; הוא היה בטוח שהוא נהרס. “השודד בטח הפיל אותו”, הוא גמגם, אבל הרעד בקולו בגד בו. הוא לא הצליח להסביר מדוע גנב ישאיר מאחור טלפון חסר ערך ושבור במקום טבעת יהלום. באותו רגע הבנתי שמארק חשב שהוא יכול להרוג לא רק את בתי, אלא גם את האמת.
ניגשתי אליו ושאלתי, “אתה יודע מה זה אחסון ענן, מארק?” שרה הקליטה בסתר כל איום, כל עלבון, כל מכה שספגה במשך חודשים. למרות שהטלפון היה שבור, לחישותיה המפחידות של שרה כבר נשמרו בעולם הדיגיטלי. בסרטון האחרון שלה, כשהיא מביטה ישירות למצלמה, אמרה שרה, “אם את צופה בזה, משהו רע קרה לי. אני לא מרגישה בטוחה עם בעלי.” מארק ניסה לזנק עליי, אבל זה היה מאוחר מדי; הצדק כבר החל את דרכו.
כשהמשטרה הגיעה לדלת, דמעותיו המזויפות של מארק פינו את מקומן לדממה מוחלטת. אפילו במותה, שרה הצליחה להרשיע את הרוצח שלה, והותירה אחריה ראיות חד משמעיות. למרות שלא יכולתי להציל את בתי באותו לילה כאם, מילאתי את משאלתה האחרונה והבטחתי שהצדק ייצא לאור. כשמארק אזוק והובל משם, ידעתי שבתי יכולה עכשיו לנוח על משכבה בשלום; כי התליין שלה יטבע עכשיו בחושך שלו.