החיים השקטים שבנתה רייצ’ל עם בתה בת העשר, אמה, לאחר מות אביה הביולוגי של אמה, מצאו יציבות אמיתית כאשר נישאה לדניאל. דניאל אימץ במלואו את תפקיד ההורה האוהב, ודואג לאמה בכל דרך חשובה. עם זאת, אמו של דניאל, קרול, הייתה מקור מתמיד לרעילות ומעולם לא קיבלה את אמה כבת משפחה אמיתית. הערותיה הפוגעות של קרול – כמו הרמיזה שדניאל רק “העמיד פנים” שאמה היא בתו הביולוגית, או התזכורת האכזרית שאמה דומה ל”בעלה המת” – יצרו אווירה קפואה, אותה הצליחו בני הזוג על ידי הגבלת הקשר ושמירה על השלום. הפסקת האש הלא נוחה הזו התנפצה כאשר אמה, מונעת על ידי ליבה הטוב, יצאה לפרויקט גדול ושאפתני: סריגה של 80 כובעים לילדים חולים בהוספיסים, מלאכת אהבה שמומנה מדמי הכיס שלה ונלמדה במאמץ נחוש. הערותיה הפוגעות של קרול – כמו לרמוז שדניאל רק “העמיד פנים” שאמה היא בתו הביולוגית, או להזכיר להם באכזריות שאמה דומה ל”בעלה המת” – יצרו אווירה מתוחה, אותה התמודדו בני הזוג על ידי הגבלת הקשר ושמירה על השלום. אמה כמעט סיימה והניחה את הכובע האחרון בשקית האיסוף שלה כשדניאל יצא לנסיעת עסקים בת יומיים. היעדרותו הייתה הזדמנותה של קרול. היא הלכה לבית כדי “לבדוק מה קורה”, וכאשר רייצ’ל ואמה חזרו מקניות המכולת, הן מצאו את חדר הילדה ריק ואת השקית שהכילה 80 הכובעים המוגמרים נעלמה. קרול, שעמדה בנחת עם כוס תה, הודיעה שהיא זרקה אותם, ורשמה את הפרויקט כ”בזבוז זמן” ואת הכובעים כ”מכוערים” עם “תפרים גרועים”, והוסיפה שמכיוון שאמה אינה “דם”, אין לעודד אותה לעסוק בתחביבים חסרי תועלת. אמה הייתה הרוסה ובכתה בהיסטריה כשקרול התעלמה מהאכזריות ועזבה. רייצ’ל, שלא הצליחה למצוא את הכובעים בפח, ישבה עם בתה חסרת הנחמה עד שנרדמה ודחתה את הקשר עם דניאל כדי לאפשר לו להתמקד בעבודתו – החלטה שתתחרט עליה במהרה.
“חסרת דאגות”, אמרה. עם שובו של דניאל, הוא לא התקבל בחדשות על פרויקט שהושלם, אלא בדמעותיה של אמה. כשרייצ’ל תיארה את מעשיה המפלצתיים של קרול, הבלבול הראשוני של דניאל קפא לזעם שקט ורועד, שלא דומה לשום דבר שחוותה אי פעם. הוא הבטיח לאמה שסבתה לעולם לא תפגע בה שוב, ואז מיד עזב לתקן את המצב. כמעט שעתיים לאחר מכן, הוא חזר ומצא את כל שק הכובעים בפח האשפה בבניין הדירות של קרול. הוא התקשר ברוגע לאמו והזמין אותה ל”הפתעה”. כשקרול הגיעה, בציפייה למתנה כלשהי, דניאל התעמת איתה, החזיק את שק הכובעים השבור והאשים אותה בהרס מפעלה חסר האנוכיות של בתו. כשקרול דחתה את העניין באדישות כ”כובעים מכוערים” ואמרה בתפרצות, “היא לא הבת שלך”, כעסו של דניאל התגבש לסופיות קפואה.
“צאי,” אמר דניאל, החלטתו נחושה. הוא אמר לאמו המומה שהקשר ביניהם הסתיים, שהיא לעולם לא תדבר שוב עם אמה או תבקר בביתה. כשקרול התחננה, תוך שהיא משתמשת בתוארה כאמו, דניאל השיב, “ואני אבא, לבת בת עשר שצריכה שאגן עליה מפניך.” רייצ’ל תמכה בבעלה, ואישרה שההחלטה הרעילה של קרול הביאה לה את התוצאות. קרול יצאה בסערה, מאיימת בחרטה, אך דניאל דאג שההחלמה של בתו תחל מיד. הוא הפתיע את אמה עם קופסה גדולה של חוט חדש וציוד וביקש ממנה ללמד אותו על ידי הרמת מסרגה אחת בצורה מגושמת. אמה צחקה לראשונה מזה ימים, ובמהלך השבועיים הבאים, האב והבת עבדו יחד, וסיימו את 80 הכובעים.
הכובעים נשלחו, ויומיים לאחר מכן, מנהלת ההוספיס רייצ’ל שלחה אימייל, הודתה לאמה וביקשה רשות לפרסם תמונות ברשתות החברתיות. הפוסט הפך ויראלי, עם תגובתה התמימה של אמה, “סבתא שלי זרקה את המשפט הראשון, אבל אבא שלי עזר לי לכתוב אותו שוב”, מה שחשף את האמת לאור. קרול התקשרה לדניאל בהיסטריה, בטענה שאנשים קוראים לה מפלצת ודרשה שהפוסט יימחק. תגובתו של דניאל הייתה סופית: “מגיע לך”. הבית התמלא סוף סוף בשלווה, שהוגדרה כעת על ידי הקליק-קליק המנחם של שתי מסרגות שעובדות יחד – סמל קבוע לקשר הבלתי מעורער ביניהן. ניסיונותיה של קרול להתפייס בחגים הבאים נתקלו ב”לא” הבלתי מעורער של דניאל, שאישר כי מחיר שלוות משפחתם היה ההרחקה הקבועה של אכזריות רעילה.