החיים כאם חד הורית היו מאבק מתמיד להישרדות, כשכל דולר נמתח עד קצה גבול היכולת. בתי בת התשע, מיה, שבדרך כלל הייתה מלאת אנרגיה, חזרה הביתה יום אחד לדממה כבדה שסימנה שמשהו לא בסדר. לבסוף היא גילתה שמשקפיה של חברתה קלואי נופצו במהלך כדורעף וכעת הוחזקו יחד רק באמצעות סרט דביק. מכיוון שהוריה של קלואי כביכול לא יכלו להרשות לעצמם זוג חדש, קלואי סבלה מבריונות בלתי פוסקת בבית הספר והתחבאה בשירותים כדי להימלט מהלעג.
למרות רצוני הנואש לעזור, הייתי צריכה לספר למיה את האמת: חשבון הבנק שלנו היה ריק, והחשבונות נערמו. מיה לא התווכחה; היא פשוט נסוגה לחדרה. למחרת אחר הצהריים, גיליתי שאוסף הלגו האהוב עליה – שיאם של שנים של ימי הולדת ותגמולים – נעלם. מיה מכרה את כל המיכל לשכנה תמורת 112 דולר. בעזרת מבוגר, היא הלכה לאופטיקאי המקומי כדי לשלם עבור מסגרות חדשות עבור קלואי, והקריבה את החפץ האהוב עליה כדי לעצור את דמעותיה של חברתה.
למחרת בבוקר, שיחה מטורפת מבית הספר זימנה אותי למשרד המנהל, שם מצאתי את הוריה של קלואי, שנראו קשוחים וכועסים. בתחילה הם ראו במתנה של מיה עלבון או צעד מחושב של מבוגר כדי לבייש אותה. הם גילו שהם לא באמת עניים; הם ניסו ללמד את קלואי אחריות בכך שהכריחו אותה לחכות סוף שבוע למשקפיים חדשים לאחר שכבר שברה כמה זוגות. הם לא הבינו את חומרת הבריונות שבתם סבלה או עד כמה טהורות היו כוונותיה של מיה.
כאשר אביה של קלואי הבין שמיה פעלה לחלוטין מרצונה החופשי, ומכרה את הצעצועים היקרים לה ביותר רק כדי לעזור לחברה במצוקה, כעסו הפך לבושה עמוקה. המבוגרים בחדר התרגשו עד דמעות מההיגיון חסר האנוכיות של הילדה: היא לא ראתה את הכסף או את ההקרבה, אלא רק חברה שרצתה לראות שוב בבירור ולא שיצחקו עליה יותר. כמה ימים לאחר מכן, הוריה של קלואי הזמינו אותנו והעניקו למיה חשבון חיסכון לקולג’ שפתחו על שמה כדי לכבד לב שלא חיכה ל”תנאים מושלמים” כדי להיות טוב לב.
באותו לילה, כששכבתי את מיה לישון, שאלתי אותה אם היא מתגעגעת ללגו שלה. היא הודתה שזה קצת קרה, אבל לראות את קלואי מחייכת שוב הפך את ההקרבה לכדאית לחלוטין. הצצתי בפינה הריקה בחדרה, שם היו הצעצועים שלה, והבנתי שהיא בכלל לא ריקה. למרות שלעתים קרובות דאגתי לגבי מה שלא אוכל לספק לבתי, מיה הראתה לי שכבר יש לה את הדבר היקר מכל – רוח של נדיבות רדיקלית ובלתי מהססת.