האיש הזה נהג לבקר בגן החיות בכל שבוע. לפני התאונה, הוא עבד שם כשומר גן חיות: הוא הכיר כל חיה, האכיל אותם במו ידיו, ודיבר איתם כמו חברים ותיקים. הם, איכשהו, תמיד ענו לו.
אפילו בפנסיה, הוא המשיך לחזור בכל שבת. הוא היה עוצר מול המתחמים, צופה בבעלי החיים משחקים, אוכלים או ישנים, ומרגיש שהוא עדיין שייך לשם.
באותו יום, הכל נראה אותו הדבר… עד שכבר לא היה. האיש צפה בגורילות כשאחת הנקבות התקרבה, בהתה בו, ולפתע אחזה בידיות כיסא הגלגלים שלו.
בעוצמה מדהימה, היא משכה אותו פנימה. מבקרים צרחו, עובדים מיהרו לעזור, אבל אי אפשר היה להתגבר על כוחה. בן רגע, האיש היה בתוך המתחם.
“מהר! תוציאו אותו משם!” צעק שומר. הקהל עצר את נשימתו. הזקן לא זז, בידיעה עד כמה בלתי צפויות החיות האלה יכולות להיות. הוא עצם את עיניו, משוכנע שהסוף קרוב.
ואז קרה הבלתי ייאמן. הגורילה התקרבה, הביטה בו ברוך, עטפה את זרועותיה סביבו והחלה לנענע אותו בעדינות… כאילו מערסלת ילד.
המטפלים עמדו ללא תנועה. איש לא העז לדבר. עד שקול רועד שבר את הדממה:
“היא זוכרת אותו.”
הגורילה החזירה את האיש לכיסאו ודחפה אותו בעדינות לעבר המחסום. הפועלים מיהרו פנימה ונשאו אותו החוצה. הזקן בכה, אך לא מפחד.
כי הוא זיהה אותה. זו הייתה אותה גורילה שהציל ממוות שנים רבות קודם לכן. והחיבוק הזה היה דרכה לומר, “לא שכחתי אותך.”